היו היה יצור. היצור חי על סלע באמצע הכלום. הדבר העיקרי שאפשר
להגיד על הכלום הזה, הוא שהיו בו הרבה חיפושיות, בכל מיני
צבעים. אבל עובדה זו לא עניינה את היצור. למען האמת, מעט מאד
דברים עניינו את היצור. הירח עניין אותו, וגם הכוכבים, והצבע
של השמיים בזמן שהירח והכוכבים היו בהם, אבל לא הרבה יותר מזה.
יש לומר גם, שלחיפושיות לא היה אכפת כלל מנוכחותו של היצור על
הסלע.
יום אחד החליט היצור שטיול יכול לעשות לו טוב. בדיעבד, התבררה
החלטה זו כשגויה מעיקרה, אך באותה עת היצור לא היה יכול לדעת
זאת. ואכן, בשעה שהשמש נעלמה (יש המאמינים כי חיפושית ענקית
גורמת לשקיעת השמש ולזריחתה, היצור הוא לא ביניהם) והכוכבים
הראשונים החלו להופיע, והשמיים הפכו לסגולים כהים, היצור ירד
מהסלע שלו.
הוא התחיל ללכת בין החיפושיות, נזהר שלא לדרוך עליהן. זה לא כל
כך הצליח, כי מבטו של היצור היה שקוע בכוכב זוהר במיוחד.
היצור המשיך ללכת, עבר ביצות, עמקים, הרים, גבעות. והרבה
חיפושיות. מדי פעם לכדה תנועה את מבטו, אך הוא לא ראה יותר
מעלים מתעופפים ברוח.
החורף הגיע, ואיתו העננים, שהסתירו את השמיים. היצור הרגיש
לפתע בודד, כאילו ננטש בידי היקום כולו. היצור ניסה למצוא סלע
לשבת עליו, אבל היה לו קר מדי והוא נאלץ להתחפר באדמה, בכוך
שהיו בו חיפושיות. החיפושיות גרמו לו להתגעגע לכלום שלו, למרות
שבעת ששהה שם לא ייחס חשיבות מרובה לחיפושיות.
היצור ישן.
רחוק משם, באמצע הכלום, החלה סופה. היא התחזקה, והסלע עליו ישב
היצור עף לחלל האוויר. אם לומר את האמת, זה היה דבר משונה עד
מאד, שכן סלעים לרוב שוכנים על האדמה, ולא ששים לעזוב את מקומם
זה. מתחת לסלע התגלו חיפושיות רבות, רובן מתות.
היצור התעורר. הוא ניער מעצמו קצת חיפושיות, וניסה לצאת מהכוך,
אך סלע כבד חסם את דרכו. היצור ניסה בכל כוחו לדרום לסלע לזוז,
אך ללא הועיל.
לאחר שעברו כמה שעות מת היצור מחנק, לאחר שהקיא בתוך הכוך שלו,
שכן החיפושיות וריחן הגעילו אותו.
בכלום בו היה הסלע בעבר נותר מכתש, ריק אף יותר מסביבתו.