I
השד יודע כמה שנים חלפו מאז רצתי אחוז דיבוק דרך המטעים ועצי
התמר בבקעת הירדן. כמה שנים חלפו מאז עמדתי רועד בתחנת
האוטובוס בחום תשרי תמוז, כמה שנים חלפו מאז נסעתי כקפוא
במשאית מעלה לכיוון ערד. שנים על גבי שנים עברו, אך כל עת
שהבקעה נזכרת בעיתונות או בשיחות הסלון קופא אני, וזעקת אדירים
מבקשת לפלח את ראותי. ידעתי שאין מקומי בצל כפות תמר ובארצו של
הנביא הגלעדי. ידעתי שאני חייב לחזור למקומי, ארץ דברים רבים
ומעשים מועטים. את סיפורי זה בא אני לספר על מנת לספר מעשי
עלילותיהם הנוראות והפנטסטיות של יושבי הבקעה, ובמידה, סיפורם
הפנטסטי והנורא לאלה שזכרוננו אינו מניח לנו לעוזבם.

II
באותה עונה חסרו ידיים עובדות לגדיד, והמועצה, מחשש פן ירקיבו
האשכולות בעודם על הבדים, שלחה לבקש מתנדבים לכל יישובי הבקעה.
אני בצר לי, חצי שנה לאחר שקמתי משבעה על כלתי שנפטרה מסרטן,
החלטתי שאין לי אלא לצאת מהעיר ומכל המקומות שזעקו את שמה,
ונעניתי למודעה. אותו קיץ היה קיץ של התחדשות ואתחלתא דגאולה
ביהודה ושומרון. אנשי ישיבת הרב והמפד"ל בנו על כל גבעה ופיזזו
תחת כל עץ רענן, ונדמה היה כאילו כל שדרת ההר סרוגה טלאים
טלאים במשיחיות ואמונים.
אני עצמי הופניתי למקום שונה לגמרי. בהקמתו של המושב יש משום
פלא, כיוון שמקימיו לא היו בני הגרעינים או אנשי גוש אמונים,
אלא גברים ונשים בגיל העמידה, כולם הורים ששכלו בניהם ובנותיהן
במלחמת ששת הימים. כמעין קבוצה של "גורדונים", הקימו במו ידיהם
הבלות והעייפות את המושב, נטעו את הדקלים, הניחו את צינורות
המים והעתיקו לצמיתות את בתיהם מכל רחבי הארץ, לעמק החם והקודח
שהוא בקעת הירדן. מטבע הדברים, במושב שלנו איש לא פיזז על
הגבעות, וגם ביום שקט במיוחד לא היית יכול לשמוע ולו הזמנה אחת
למשיח שיבוא. והרי לנו ללמד שאין האדם שהמוות שילב איתו ידיו
שירצה דווקא להיפרד ממנו.
- "בוקר נפלא זה הוא, חם אבל תתרגל", קיבל פניי בחיוך מזכיר
המושב. "אתה המתנדב שהמועצה שלחה לנו? נפלא, טוב לראות שגם אתם
החבר'ה העירוניים עוד חדורים בציונות. לא פגה התקווה מאנשים על
אף כל המפגעים שתקפו אותנו בעיתות האחרונות..." ובעודו שקוע
במעין הרהור עמוק וסתום, זרקתי בהיסוס.
- "ושמך אדוני?"
דברי כמו שהקיצו אותו כדרך שמקיצים אדם עייף בדלי של מי קרח עת
היה ישן.
-" איזו גסות מצידי, שמי יעקב בן-עזרא, חיפאי במקור."
ובעודנו משוחחים על תנאי המגורים והטפסים והביטוח, עברנו בחום
של אחר צהרי ערב שבת ועברנו בעצלתיים בין בתי האבן, הסככות
וריבועי הדשא שבמגורי הקבע, ואט הגענו לקרוואנים שהיו מעונם של
המתנדבים. בפתח אחד מהם נעצר והכריז בחגיגיות לאה
"ובכן ידידי, זהו מעונך, תתכבד להיכנס" ובעודו נאבק בצורה
עיקשת במפתח החלוד, נפתחה הדלת בבת אחת וזה כמעט איבד את שיווי
משקלו.
החדר דומה והיה אותו חדר שתמיד רגיל לקבל דיירים רבים וארעיים.
חמישה מטרים על שלושה, קירות לבנים, כוננית עם מגירות פורמייקה
מקולפת. פרט למפה של ארץ ישראל והעתק של ציור של רובין לא היה
תלוי כמעט דבר על הקירות. על יד הכוננית כורסת קש קטנה ובמרכז
החדר מיטת קפיצים קטנה ומסודרת למשעי וממנה חלון לגלעד.
"נוף נהדר יהיה לך פה חביבי, אני ערב לכך", הוסיף יעקב לאחר
רגעים מה של התרשמות. "והרי זהו זה הנוף שהביא אותי ואת רעייתי
שתחיה להעתיק את מקומנו לכאן." ולאחר שהות קצרצרה הוסיף "אתה
מבין, בני שלי נהרג במלחמת ששת הימים על פתחה של ירושלים. עת
נכנסה כיתת הצנחנים שלו בין סמטאות האבן לעיר דוד, עלה צלף
ירדני בן בליעל ובכדור אחד לרקה הרג את בני יקירי אליהו",
ולאחר שבמעין דימינואנדו איטי פסה החגיגיות מפניו של יעקב
וחיוכו עטה את הארשת הטראגית-מרירה הוסיף ואמר "צריך היה נוף
מיוחד באמת על מנת להביא אותי ואת רעייתי באבלנו לידי עשייה
והתחדשות". לאחר מספר רגעים של מבוכה הוסיף חידש מבטו הלבבי
ואמר "תתארגן לך פה יפה יפה כן, ואני אפגוש אותך כבר בחדר
האוכל לקבלת השבת וארוחת הערב", אמר ויצא.
רגעים מועטים ישבתי שפוף ועייף על קצה המיטה, מכווץ את הקפיצים
ובוחנם ללא משים, ובעיקר חושב על אלונה ועל צלמה בימיה
האחרונים, צלמה שכה הושחת על ידי המחלה הארורה ההיא. או אז
הבליחה בי ההבנה שלא לשם כך באתי בכלל, ובשביל לסלק את המחשבות
העגומות האלה כליל שומה עלי ללכת ולהתקלח קצת במים קרים, וחיש
מהר לקחתי את המגבת והכפכפים והתקדמתי לכיוון המקלחות.
כך התקדמתי לי בין המדשאות והצריפים כשפלג גופי חשוף לשמש
המלטפת, על שכמי המגבת ובידי הסבון. וכך הגעתי לאותו תא מקלחת,
שלא היה יותר מבטונדה מוקפת יריעת ברזנט, טוש ופתח ניקוז. וכך,
באחר צהריים של ערב שבת, בו כל הטבע הוד והדר לכבוד שבת, כמו
עמדתי על דעתי שזהו מקום להשתקע בו, לזמן הקרוב לפחות.

III
"ומה, חשבת כי אתה היחיד שנוהג להתקלח בבקעת הירדן כולה?" התיז
לעברי קול נשי. חיש ניגבתי את עיני וראיתי לעיני בחורה, כבת
עשרים לערך, בחולצה של אחת מתנועות הנוער, מכנסיים קצרים
וסנדלים. פניה היו נאים, אך יותר משום שהיו נאים היו נאיביים
ואינטליגנטים כאחד. שילוב זה הקסים אותי והכה אותי בסנוורים.
"צהריים טובים", אמרתי.
"יתכן וכך", הפטירה באדישות, "מתנדב?"
"יתכן וכך", השבתי בקריצה. לא האמנתי שעוד נשאר בי הצד הזה,
הפלרטטן.
"אקח את זה כ-'כן'", אמרה בביטול, והוסיפה "מה מביא אותך
לכאן?"
"שכול", עניתי בראש וכבשתי פני בארץ כאומר "ואל לך להוסיף
ולחקור בדבר לעת עתה". אך נדמה ורמזים לא היו מעניינה והיא
בשלה אמרה "ומה בכך, הרי כל הבקעה בכלל והמושב הזה בפרט נגועים
בנגע השכול, וגם אני רוויתי מלוא מנת כוסו", ובמהירות "אך די
בכך, שמי בת שבע", ולאחר רגעים של שתיקה הוסיפה בחיוך מקסים
וחסר בושה "בהצלחה לך, יש לי ההרגשה שעוד נפגש".
את אחר הצהריים העברתי בנים לא נים, ובעודי מעביר בראשי את
אותו חיוך חסר בושה, ותוהה לאן לעזאזל הבושה שלי הלכה, מתחיל
עם נערה שיכולתי להיות אביה.
את בת שבע ויתר המתנדבים לא פגשתי בחדר האוכל. "הם חזרו
להוריהם לסוף השבוע", אמר יעקב.
ערב שבת. ילדים נשים וגברים היו ערוכים על שולחנות מאורכים,
כולם וכולן בלבן צבעוני וחגיגי. עד מהרה הנרות, החלה, היין
למבוגרים והתירוש לילדים. משם הביאני יעקב לפרלמנט הקטן שלו
ושל ידידיו, צביקה ואסא על מרפסת ביתו. וכך, במסך עשן יין
וגבינה מלוחה מנוקדת בגרעיני הקצח סבה לה השיחה על ענייני
חקלאות, משפחה וכמובן עתיד הבקעה. כיוון שהייתי צעיר מהם רק
בעשור, התעריתי עד מהרה בשיחה ותוך שעה כבר יכולתי לקלוט
חילופי מבטים בין הידידים כאומרים "זה הבחור בחור כלבבנו".
זר ומוזר היה לי המעגל הזה. כרבות השעות החלו השיחות סביב
העוללים שנפלו חלל בקרב. מעבר חד זה מעסקי דגדיד לעסקי דשכול
היה כמעט מחריד. האדישות והנורמטיביות של השיחה עוררה בי
חלחלה. תוך דקות מספר התפרצתי כמעט שבגסות ואמרתי "רבותי, ואני
כבן שלושים שנה ומאז שמתה עלי כלתי לא יכול אני להעלות על דל
שפתי את שמה, ואתם מדברים במות בניכם ובנותיכם כאילו היה דבר
של מה בכך, אם יש בכך משום אדישות סלקוה ואם יש בכך משום מרפא
- שתפוני, כי חולה אני". שאגתי, נדמה כי רק ליבתה בהם את החיבה
ההולכת ונבנית כלפיי. צביקה הצית סיגריה ואמר "מבין אתה ידידי,
השכול הוא נגע. ומרגע ששילבת ידיך בו והסכנת לקבל את אותותיו
עליך, שומה עליך להיכנס במחול הקסמים שלו. לא אנחנו, לא 43
המשפחות שפה. לעולם לא. אנחנו בנינו דבר חדש. אין במעשינו משום
שכחה כי אם התגברות. ואם אין אתה מבין היום, השאר עמנו וודאי
שתבין".

IV
והימים ימי סוף הקיץ וכל יום כאילו היה יומיים. עולים עוד
בארבע לפנות בוקר על המשאיות ועם כוס קפה חפוזה נוסעים את חמשת
הקילומטרים המפרידים בין המושב למטעים. ובעודנו דוהרים הרי
גלעד ניצתים בלהבה אדומה ומשתלחות בין פסגותיו ריבוא קרני שמש,
כריבוא שערות זהובות המציצות משביס אפור וצמרירי. בעודנו
גודדים, משקים וגוזמים היו אותן שערות ארוכות הופכות שמש
אדירה. אותן קרני שמש שרק לפני דקות ספורות פילחו את צינת
הלילה וליטפו את ראשינו, הן הן שעתה היו יוקדות וקודחות על
ראשינו. לאחר עבודת הבוקר המפרכת, לעת צהרים כשהשמש כבר איימה
להפילנו, התאספנו על הדשא תחת הסככה המרכזית, ובעצלתיים אכלנו
כריכים ותפוזים ונמנמנו לנו בין הארגזים עד השעה ארבע אחר
הצהריים. או אז היינו יוצאים ובמעין מרוץ תזזיתי היינו מנסים
להספיק כמה שיותר עבודה עד קרן האור האחרונה. ומשזו נסתלקה לה
מראש הר בעל חצור, עלינו חזרה על המשאית ונסענו עם הארגזים
חזרה למושב. וכך היינו עושים יום אחר יום שישה ימים בשבוע,
במעין שגרה מרגיעה ונעימה שנחה עלינו.
באומרי "היינו" וכמו כך "עלינו" וכו', ברצוני להעיד רק על
יושבי הקבע ואנוכי, שכן המתנדבים היו משכימים קום עוד לפנינו
והיו מדרימים כמעט עד ערבות יריחו לעבוד, ולכן כמעט לא ראיתי
אותם. "כמעט לא" כמתכוון שכיוון שהשתדלתי לפגוש את בת שבע,
שבשוטטויות בשבילי הישוב, בשתיקה נעימה, התקרבנו. ערב ערב,
לאחר שאני חזרתי מיום העבודה הייתי שומע את צהלת והמיית
המתנדבים, קצת יותר מארבעים בחורים ובחורות, צעירים וצעירות
חדורי אידיאל וחלוציות. מדמים היו עצמם לאנשי העלייה השנייה,
ובלילות היו מתווכחים ומתפלמסים בלהט אודות בגין ורבין והבקעה
והמלך חוסיין ושיתופיות. ואני? הייתי יושב בפינת החדר או על
הדשא, מחוץ לאור הפנס, כשבת שבע בין זרועותיי, שותקים
ומתבוננים בחלל הריק.
אותם ימים נדמה והיה לי כי באתי ידי צרכי. הבלים.


V
את ערב שמחת תורה הוחלט לראשונה בתולדות הישוב לקיים במושב
עצמו. את השולחנות הפכנו לבמה וישיבה גדולה מהשומרון באה לחוג
"את חגה של הגאולה עם העושים במלאכתה", לדברי רבם, הרב זיס.
ואכן, ההתרגשות הייתה גדולה, לאחר שבוע של בניית סוכות ומגורים
בקרבם, והבאת עם ישראל כאושפיזין אצלנו, להראות להם שאין מה
לחשוש, שמחת התורה הייתה אמורה להיות סיום ראוי ביותר לעניין.
באמצע החגיגה התפלחתי לי לפגוש בבת שבע שנשארה עם יתר המתנדבים
בצריפים. רובם נשארו שם כיוון שהתנגדו לטירוף המשיחי, כהגדרתם,
של אנשי גוש אמונים. ובת שבע, ובכן, היא הייתה עייפה ובכלל לא
התחשק לה לרקוד. וכך ישבנו בישיבה מזרחית זה מול זה, הרחק מאור
העששית כשידינו מושטות ואצבעותינו משולבות. "אתה בחור נפלא,
באמת", אמרה והסמקתי כאומר "ואת הרי יודעת שאני אוהב אותך",
ואז הוסיפה "אך דע לך שלא תרצה להישאר פה עימי לאורך זמן".
ואני מייד התרגשתי ועניתי "מה פתאום, הרי יש לי ידידים פה,
ואני באמת ובתמים אוהב אותך".
"כל זה נכון", אמרה, "אך דע לך כי כך יהיה, עכשיו חזור חיש מהר
לחגיגה, שלא יבחינו שנעלמת." כך אמרה, קמה ועזבה.
החגיגה הייתה נפלאה באמת ובתמים, ריקודים, "ושמחת בחגך" ודגלים
עם תפוח ונר וספרי תורה, כשלאחריהם מיטב שירי ערב ישראל. חגיגה
כמוה לא ראה הישוב מימיו. וכמו כל ערב טוב, גם זה הסתיים עם
יעקוב, צביקה ואסא, והפעם בחדר העבודה של אסא למעין הרמת כוסית
שבין חברים. "שנה אדירה שזו הייתה, ידידים, ואני בטוח שאתה
ידידי", אמר ופנה אליי, "נהנית משהו לא רגיל פה אצלנו הקיץ,
התישאר?"
ואני, מחייך ונינוח על אף דבריה של בת שבע שהטרידוני עמוקות
עניתי "ובוודאי שאשאר, המקום הזה הוא כבית לי".
"נפלא", אמר יעקב, "עכשיו אמור לי", שח לי, זמן שלגמתי מהיין,
"מתי נזכה כבר לראות את אשתך פה, אלונה שמה, נכון?" אני, שכמעט
נחנקתי מהיין קמתי ואמרתי "סלח לי? מה זה אמור להביע?" לאחר
שניות מועטות של דומיה מהסובבים אמר אסא בטון כבד ראש ויודע כל
"פה נביט באלבום". "אין אני רוצה להביט באף אלבום אלא---"
ודברי התנגשו בדיבורו הבוטח של צביקה, "מוטב לך להביט באלבום",
ומשם מיד נכנס אסא בלי שהות באותו טון שליווה אותו מקודם. "אתה
מבין ידידי, בתי שלי הייתה משוש חיי, ממש קרן האור שלי. היא
נהרגה בתאונה צבאית כאשר הג'יפ בו נסעה בסיני התהפך כליל". "מה
הקשר ל---" ניסיתי להיכנס אך ללא הועיל. "מסכנה שכמותה, כה יפה
הייתה, הנה, הבט בעצמך", אמר והראה לי תמונתה באלבום. ומדפי
האלבום נבטו אלי פנים, והפנים פני בת שבע.
"כן", אמר צביקה, "אנו לא שילבנו עד ידינו עם המוות". ולאחר
שהות הניח יעקב ידו על כתפי ואמר "ובכן, מתי נזכה לראות פה את
אלונה שלך?"