הרבה שאלות, אף תשובה, ואני עומדת מולך חלשה כמו תמיד.
החיים חולפים מהר, אני חושבת לעצמי, והם לא מחכים לי, ובטח לא
מחכים לנו. היו כמה נקודות תפנית בחיים, רגעים שבהם הייתי
חייבת להחליט לכאן או לכאן, אבל כמו תמיד, אני מחליטה שלא
להחליט, בוחרת שלא לבחור.
אתה מדליק סיגריה, נושף בהתרסה לשמים המעוננים גם ככה, ומפטיר
בחצי חיוך: "אני אפסיק מתישהו". אני כבר לא מחייכת, אולי כי
אני לא רוצה שתפסיק, לא רוצה שתפסיק כלום, לעולם. בשקט
האופייני לי במצבים אבסורדיים שכאלה, אני משפילה מבט, חושבת על
דברים רחוקים ולא קשורים, העיקר לא לכאוב מולך.
שנינו יושבים בספסל, רועדים מקור אבל לא מתקרבים, מנסים להגיד
משהו מעניין לשם שינוי, להציל משהו ממה שנשאר. אני מתחילה
לחשוב על הימים הבאים, על השגרה היבשה שתיקח את כל השיגעון
המטורף שהכנסת לחיים שלי בימים האחרונים. אתה חייב ללכת, אני
חוזרת ואומרת לעצמי, בתקווה שזה יכאב פחות, שהלב לא ירגיש
בחסרונך.
בפזילה אחת אני מסתכלת על הידיים שלך, שעסוקות כרגע בלהדליק
עוד סיגריה, חושבת על מה שתחזיק בימים הבאים. סיגריות? כן,
והרבה. כמה שאפשר. אני יודעת שאתה מפחד, אני יודעת שהסיגריות
לא מרגיעות אותך כשאתה עומד מול המוות, אבל אתה מנסה. כמו
תמיד, ממשיך לנסות. "ילדה, אני לא מפחד. לא יקרה לי כלום" אתה
מחייך אליי, ומושיט את זרועותיך אליי, כאילו שזה מה שירגיע
אותי כשתלך. אבל אני בכ"ז שם, איתך, בלב. נשענת לאחור, ואתה
עוטף אותי במה שנותר ממך.
שנינו רועדים מקור, הצינה בלתי נסבלת. הניגוד כ"כ עמוק בין מה
שעכשיו, לבין מה שהיה. אתה צריך ללכת, אני שוב אומרת לעצמי.
ואם הוא לא יחזור יותר? אני אמות... אמות... והוא מלטף לי את
השיער, בדיוק כמו שאני אוהבת, לוחש לי באוזן כמה הוא אוהב
אותי, וכמה שאני מטורפת, כמוהו. מטורפת מאהבה לילד שמחופש
לגבר. העיניים שלו ראו הרבה סבל אי שם, בזמן שאני התעסקתי
בבגרויות וחשבתי על בגדים.
וחשבתי על הפעם ההיא שהוא התקשר באמצע הלילה, והייתי ישנה,
ואפילו לא התאמצתי להתעורר. אולי הוא היה צריך אותי? אולי הוא
רצה לדבר על עצמו לשם שינוי? ופיספסתי את ההזדמנות, כי כשהוא
חוזר אליי הוא מדבר רק עליי, ואני כמו ילדה טיפשה מספרת לו
בהתלהבות על השטויות שעברתי בזמן שהוא נלחם על החיים שלו.
אני מסתובבת אליו, מסתכלת לו בעיניים, אולי הן יספרו לי על
הכאב שמתחבא שם בפנים, אבל הדבר היחיד שאני רואה שם זה אותי,
ולא נראה שיש לו בעיה עם זה.
נשיקה במצח, כמו בפעם הראשונה שנפגשנו, המוך אהבה ורוך שלא
הכרתי. הוא נותן לי, מעניק לי, ואני מקבלת. אני יודעת שבעצם
הקבלה אני נותנת לו את עצמי, כי זה מה שהוא רוצה, לתת ולתת
ולתת.
רק שיחזור, אני חושבת, והוא חייב ללכת. |
