"מיכל, את כבר יודעת איפה השירותים?" המורה שאלה אותי. אני כבר
ידעתי איפה השירותים, כבר הכרתי את החצר, הכיתות, הבניינים
הירוקים שעמדו ליד הגדר ואת הכחולים שעמדו באמצע. הכחולים היו
לילדים הגדולים. הירוקים היו לנו לכיתה א', ב' ולכיתה ג' אני
בא', א'3 למרות שבעצם אני צריכה להיות עכשיו ב-ב'3 . כשרק באתי
לארץ שמו אותי בגן ולא בכיתה א' כי אני לא ידעתי עברית טוב.
אמרתי לאישה שאני יודעת להגיד אמא אבא והיא אמרה שזה לא מספיק
וזה היה בבית ספר בראשון לציון אז הלכתי לגן. שם היתה לי גננת
שאני מאוד אוהבת אני לא זוכרת איך קראו לה אבל היא תמיד לבשה
ג'ינס כזה וחולצה צמודה וחייכה כל הזמן. רק אחר כך הלכתי לכיתה
א' שם לא אהבו אותי כל כך וצחקו על שם המשפחה שלי ואמרו עלי
שאני רוסיה ואני לא הבנתי מה לא בסדר בזה... לפני כמה זמן
עברתי לבית ספר חדש ופה אוהבים אותי קצת יותר, גם יש לי חברה
מהבניינים הכחולים.
אבל היא לא חשובה מה שחשוב זה שהמורה רצתה שאני אלווה את תום
לשירותים. תום בבית ספר יותר זמן ממני אבל הוא לא יודע איפה
השירותים, כלומר יכול להיות שהוא יודע אבל הוא לא רואה. תום
עיוור. הוא יושב ליד הדלת בכיתה ולומד עם ניירות בצבע ב'ז ועם
מכונה כזו מוזרה שמדפיסה כתב מיוחד לעיוורים. כולם נורא אוהבים
את תום ומשחקים, גם אני. תום משחק אתנו בהכל, מונופול, שומע
מזיקה, אפילו מחבואים. אני לא יודעת למה אבל הוא כל הזמן מנדנד
את הראש שלו ככה ימינה, שמאלה, ימינה, שמאלה. ילד מוזר כזה אבל
מחייך תמיד.
אז תום לא רואה את הדרך לשירותים ואני הייתי צריכה ללוות אותו
לשם. יצאנו ביחד מהכיתה. הוא כמעט נתקל בעמוד אז החזקתי אותו
ביד והתחלתי למשוך אותו לאן שצריך. פתאום תום הסתובב ממני עם
הגב וניער אותי ממנו ואומר לי שהוא יכל לבד ושהוא יודע איפה
השירותים. אז המשכתי ללכת תום מוביל את הדרך והוא באמת ידע את
הדרך אבל הלך קצת בזיגזג. הכנסתי אותו לשירותים של הבנים והוא
נכנס לחדר לאן שצריך. אני עמדתי בשירותים שלהבנים ותום הוריד
את המכנסיים. ראיתי לו את התחתונים אז לפני שיוריד עוד איזה
משהו יצאתי מהר מהחדר וחיכיתי לו בחוץ.
כשתום יצא הוא היה נורא כועס. הוא אמר שלא חיכיתי לו אמרתי לו
שזה לא נכון כי הנה אני בחוץ מחכה. חזרנו לכיתה והמורה השיבה
אותי לידו במקום ניצה שיש לה תלתלים כאלה שחורים עד הצוואר,
יפה כזאת מחייכת כל הזמן אבל אני לא אוהבת איך שהיא מחייכת אני
אוהבת איך שתום מחייך אבל זה רק כשאני והוא שומעים מוזיקה
בהפסקה באוזניות שיש לנו ליד הספריה.
תום גם לא רואה מהלוח אז אני מקריאה לו כל מיני דברים. שטובה
כתבה. טובה היא המורה שלנו. יום אחד היה כשסתם ישבנו והקראתי
לו מהלוח נכנסה אישה אחת והתחילה להסביר לנו על זה שבאה לכיתה
תלמידה חדשה שקוראים לה כפייה ושהיא עיוורת ואז היא נכנסה
בשמלה כתומה עם שרוולים ארוכים וטייץ ושער שחור קצר קצר.
הסתכלתי עליה ככה והיא לא זזה מימין לשמאל עם הראש אלא עמדה
ישר. טובה אמרה לניצה לעבור ליד תום ואותי השיבה מאחור עם
כפייה.
"כפייה צריכה ללמוד איך להשתמש במכונה של כתב ברייל את יכולה
לעזור לה?" אז ישבתי לידה כל הזמן ולימדתי אותה מה צריך לעשות,
איפה הכפתורים, איך מזיזים לשורה חדשה וכאלה. אבל בהפסקות
הייתי הולכת מהר לתום והיינו מקשיבים באוזניות למוזיקה של
הספריה ותום נראה מצחיק נורא עם האוזניות על האוזניים מתנדנד
מימין לשמאל כל הזמן. כפייה הייתה יושבת בכיתה בשולחן שלנו
בסוף ומדפיסה במקלדת הברייל שלה. לא יודעת מה האי מדפיסה שם כי
כפייה בהפסקות מקלידה בלי נייר. פעם אמרתי לה שצריך להכניס
נייר אז היא אמרה לי שלא נכון ושהיא רוצה לכתוב ככה.
ואז חליתי ונשארתי בבית ולא ראיתי את תום הרבה זמן וכשחזרתי
שוב התחלתי ללמוד ולהקריא לכפייה מהלוח, מחכה להפסקה וללהקשיב
למוזיקה בספריה. אבל בהפסקה פתאום כפייה קמה מהכיסא והלכה
קדימה לאיפה שוטם ישב והם שניהם קמו ככה והתחילו לשיר את
המוזיקה של האוזניות בספריה שאני ותום הקשבנו ואחזו אחד לשני
את הידיים והתחילו לדלג ולרקוד עם מוזיקה שלנו באמצע הכיתה.
וכולם הסתכלו ומחאו כפיים ואני ישבתי מאחור מסתכלת עליהם ונורא
כועסת על תום. מה הוא לא יכל לחכות לי גם אני יודעת לדלג וחוץ
מזה זו המוזיקה שלנו וכפייה גנבת. כפייה לקחה לי את תום והוא
רוקד איתה, נורא כעסתי עליו.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.