הרגתי את מלאך המוות עם קלשון.
זה לא שתכננתי את זה או משהו, זה מהדברים האלה שעושים ורק אז
מבינים. הנפה חדה ונקייה. תהיתם פעם אם מלאך המוות מדמם? הוא
לא. נחתך כמו חמאה, בלי סימן. הראש נפל הצידה, משמיע חבטה רכה
בהיפגשו עם האספלט האפור, ואז התגלגל קצת הצידה. היה לו אף די
ארוך, וזה מה שעצר את הראש בסופו של דבר מלהמשיך ולהתגלגל.
מאיפה שעמדתי ראיתי רק את העורף, אבל כשאזרתי אומץ להסתכל,
מצאתי את החיוך המתנשא עדיין מרוח על פניו. זה כל כך הלם אותו.
אבל חכו, תנו לי לנסות שוב, כי נראה שאני סוטה מהנושא...
מה שאני באמת רוצה לעשות זה לספר את כל הסיפור מהתחלה. טוב, אז
הכל התחיל ביום בהיר אחד, כשהציפורים צייצו והשמש נתנה בשמחה
מחומה הקו... לא. זה לא מה שאני רוצה להגיד. למען האמת אין לי
מושג איפה בדיוק זה התחיל. איך אני יכול לשים אצבע על נקודה
אחת שממנה הכל זרם, אם בעצם נראה שתמיד יש נקודה אחרת שהובילה
אל הנקודה הזו? אוף, זה הכל כל כך מבלבל. מאיזה מקום בכלל בא
לי הרעיון הדפוק הזה לשבת ולכתוב הכל. אחרי שקיבלתי את המספיק
בקושי בחיבור בתיכון, החלטתי שאני לא כותב... איך קראו להם...
סיפורים פיקנטיים, נכון...? בלי שיצמידו חפץ חד כזה או אחר
לאחד מהאיברים היותר חשובים בגופי. לא, רגע, הבטחתי לעצמי
לעזאזל. אני עומד לעשות את זה כמו שצריך.
הממממ... ניסיון שלישי. מה שאני אעשה זה אבחר נקודה אחת שנראית
לי ההתחלה יותר משאר הנקודות, טוב? אז הנה, מתחילים.
זה היה אחד מהימים האפורים האלה, אין לי מילה יותר טובה לתאר
את זה. נו, אתם יודעים, מהאלה שבהם הכל נראה חסר טעם יותר
מהרגיל.
אני זוכר שהייתי במצב רוח נורא פילוסופי באותו יום, או במילים
אחרות בדיכאון. הייתי בדרכי מהאוניברסיטה, וחשבתי על דרכים
יצירתיות להתאבד. אל תטעו, אני בחיים לא הייתי עושה את זה. אני
לא מהאלה שמושכים לעצמם תשומת לב. רוב אלה שמכירים אותי היכרות
שטחית בטח היו אומרים שאני בנאדם שקט. במחשבה שנייה, אולי אלה
שמכירים אותי טוב היו אומרים אותו דבר. וזה לא שאין לי עניין
בחיים, פשוט לרוב לחיים אין עניין בי. חלק מכם בטח היו קופצים
וישר שואלים, מה אתה לומד? מצטער לאכזב אתכם, אבל לא תמצאו פה
שום תשובות עמוקות. מה שאני לומד מעניין אותי בערך כמו כל דבר
אחר, או במילים אחרות - בכלל לא. בתיכון עדיין הייתי נאיבי,
הרגשתי שאני אמצא משהו שאני הכי טוב בו ואני אשקיע בזה את כל
כולי. המשכתי לחכות למשהו הזה שיגיע גם בחודשיים שהיו לי בין
התיכון לגיוס. ואז התגייסתי. הצבא הוא לא מקום אידיאלי לפריחת
תקוות ושאיפות, ומאחר ולא היו לי כאלה מלכתחילה, הפרידה מהן לא
הייתה כואבת במיוחד. אני לא יודע כמה זמן לקח לי לאבד תקווה,
אבל לבסוף את מקומה תפסה הציניות, ומאז היא שירתה אותי היטב.
אז נחזור לאותו יום אפור. כמו שהזכרתי מקודם, הלכתי לי לאיטי
בכיוון הרכבת, משקיף על תל-אביב האפורה מלמעלה ונושם את פיח
המכוניות. גם כמו שאמרתי, השתעשעתי בלחשוב על דרכים שונות שבהן
אני אוכל לשים קץ לחיי. כבר התעייפתי מלהריץ את התרחישים
המוכרים שוב ושוב, אז ניסיתי לחשוב על דרך חדשה ומקורית כשמאיה
התקשרה וקטעה את קו מחשבותיי.
אני חושב שאני צריך להסביר לכם קצת על מאיה, כי היא חלק די
חשוב בכל מה שעומד לקרות. מאיה היא חברה שלי. כן, כן, לפעמים
גם אני מתקשה לעכל את זה. למען האמת, אם תשאלו אותי מה היא
מצאה בי אני לא אוכל להגיד לכם. אתם מבינים, מאיה היא ההפך
הגמור ממני. קודם כל, היא הבנאדם הכי מלא שמחת חיים שאני מכיר.
היא מהבנות האלה שתמיד חייבות לעשות משהו מרוב שיש להן כל כך
הרבה אנרגיה, ותמיד יש לה חיוך על השפתיים. הכרתי אותה דרך
אחותי. אחותי קטנה ממני בשנתיים, וללא קשרי הדם יכולנו להיות
זרים. האמת היא שאני די מנותק מהמשפחה, בלשון המעטה. תמיד
רציתי רק לצאת מהבית, וכשסוף סוף עברתי למעונות גיליתי ששום
דבר לא השתנה. אפילו העצמאות שלי לא עשתה אותי מאושר. מאז
ומתמיד המשפחה שלי ניסתה להתקרב אליי, אבל תמיד הייתי כל כך
פושר ומרוחק עד שהמשפחה ויתרה. הראשון לוותר היה אבא, שהסבלנות
שלו אף פעם לא הייתה ראויה לציון. אמא סירבה לוותר למשך עוד
זמן מה, אבל לבסוף גם לה לא הייתה ברירה. אחותי הייתה אחרונה,
ורק עכשיו בעצם אני יודע להעריך אותה על זה.
שוב גלשתי מהנושא. תצטרכו לסלוח לי, פשוט רק עכשיו אני מתחיל
לראות דברים מסוימים. דברים שלא ראיתי עד עכשיו.
בכל מקרה, כשהשתחררתי חזרתי לחיות בבית, ובאחת השיחות המועטות
שהיו לי עם אמא היא שאלה, "מה אתה רוצה לעשות הלאה?" ואני לא
ידעתי מה לענות. עד אז התעלמתי לחלוטין מהעובדה שיש הלאה
כלשהו, וכשהבנתי שיש ושאני לא יודע מהו, התחלתי להתעלם ממנו
באופן מודע. כל זה הביא לכך שהיה לי הרבה זמן פנוי. עבודה לא
הלכתי למצוא, כי למען האמת לא ידעתי מה לעשות עם הכסף. הדבר
היחיד שרציתי היה דירה משלי, אבל חיים עצמאיים פירושם עוד
דאגות ואיכשהו לא הייתי בטוח שאני מוכן, אז בתת-מודע דחיתי את
זה. חיי החברה שלי לא היו תוססים במיוחד, אז בסוף יצא שביליתי
את רוב הימים בישיבה מול הטלוויזיה או בבהייה בקירות. ההורים
שלי תמיד עברו לידי כשעל פניהם מבטים מודאגים. אני בחרתי
להתעלם. אני מסביר לכם את כל זה רק כדי שתבינו איך ייצא שהייתי
בבית כשאחותי הביאה את מאיה הביתה. אחותי, שעליה אף אחד, מכר
קרוב או רחוק, לא יוכל להגיד שהיא שקטה, נהגה לצאת עם חברות
באופן קבוע. סופשבוע אחד היא הביאה כמה חברות הביתה, את רובן
כבר הכרתי מפעמים אחרות שהיא הביאה אותן, אבל מאיה הייתה חדשה.
אחותי וחברות שלה נהגו להסתגר אצלה בחדר, או לעלות למרפסת בגג,
ככה שלרוב הן לא הפריעו לי לצפות בטלוויזיה בסלון.
כמה מכם בטח תוהים אם ניסיתי איזה משהו עם אחת החברות של
אחותי, וכאן אני שוב אאכזב אתכם בכך שאגיד שלא. העניין לא היה
בזה שהן היו כולן כונפות או מטומטמות לגמרי, אפילו שגם כאלה לא
היה חסר, אלא שלא ממש ציפיתי שאני אמצא מישהי שתסבול אותי. אין
לי עבר עשיר במיוחד עם בנות, ואלה שכן הצליחו לסבול אותי לזמן
מה, אלוהים יודע למה, וויתרו במפח נפש עד מהרה. לא האשמתי את
הבנות האלה, בדיוק כמו שלא האשמתי את משפחתי. ידעתי בדיוק איפה
הבעיה, והיא אני. ומאחר וגם לא היה לי את הכוח הנפשי להשתנות,
לא השתניתי, דבר שגרם לי להתחיל לפתח שנאה עצמית קלה.
אני יודע שאני מלאה אתכם בפרטים בלי סוף, אבל כל זה כדי שתבינו
עד כמה זה בלתי יאומן שמאיה החזיקה מעמד איתי זמן כה רב.
המפגש עצמו ביני לבין מאיה התרחש למחרת, בשבת בבוקר. ההורים
נסעו לאנשהו, ואחותי יצאה לאיזה סידורים בעיר. הכנתי לעצמי
ארוחה, ז"א שפכתי חלב על הקורנפלקס, כשמאיה יצאה מהחדר של
אחותי ונכנסה לסלון. לא הופתעתי כל כך מהעובדה שאני לא לבד, כי
זה לא ממש הזיז לי, אלא יותר מהעובדה שמאיה לבשה חולצה שלי,
שהגיעה לה עד לאמצע הירכיים. העניין הוא שזה כל מה שהיא לבשה,
עד כמה שיכלתי לראות. זכרתי את הפנים שלה במעומעם מהערב הקודם,
אבל עכשיו סקרתי אותה מחדש. היא הייתה יפה. לא הייתי קורא לה
כוסית במובן הישיר של המילה, אלא יפה. המילה הזו איכשהו הלמה
אותה. למרות הרגליים הארוכות והחשופות שלה, הדבר שהכי קרא אליי
היו הפנים. כשהבטתי בעיניה משהו בתוכי זז. למרות הרגשת החוסר
נוחות, לא הצלחתי להתיק את מבטי ממנה, והאמת היא שגם לא ממש
רציתי.
השאלה לגבי האם היופי שלה הוא כל כך מהמם נתונה לויכוח, הרוב
בטח היו פוטרים אותה כחמודה ותו לא, אבל משהו בה דיבר אליי
ותפס אותי מבפנים. כשהיא עמדה ככה מולי הופיעה לה הבעה ביישנית
על פניה, אבל אחרי מעט היסוסים המבט נעלם והיא התיישבה בעדינות
מולי. מה שהכי זכור לי מאותן שעות ראשונות איתה זה החיוך שלה.
כשהמילה אושר עוברת בראשי, אז לצידה תמיד צף החיוך שלה.
עכשיו אני מבין שעד לא מזמן יכולתי לדמיין אושר רק דרכה.
אני כבר לא זוכר מה נאמר בדיוק באותה שיחה, אלא רק את ההפתעה
שלי על קיומה של השיחה עצמה. אני גם בטוח שלא אמרתי משהו שונה
מהרגיל באותו יום, אלא רק שהיה דבר אחד שונה - הייתי מעוניין.
גם את הפרטים שלאחר מכן אני זוכר בטשטוש רב, אבל אני חושב שהיא
התקשרה אליי אחרי כמה ימים. לפחות אני בטוח שזה לא הייתי אני,
כי פחדתי מדי. מצאתי משהו שלא הייתי אדיש אליו, ופחדתי. היה
הרבה יותר קל פשוט להיות אדיש לעולם. אבל כשהיא התקשרה והציעה
לצאת לאנשהו, לא היה בי את הכוח לסרב. ידעתי שאני אוהב אותה
כבר בפגישה הראשונה, כשהיא לקחה אותי לטיול בטיילת. אהבתי את
האנרגטיות שלה, את שמחת החיים, את הכוח הפנימי שלה, ובעיקר
בגלל המבט שהיא נתנה לי, מבט מלא תקווה. אבל התאהבתי בה כמה
שבועות מאוחר יותר, כשזיהיתי בה גם פחד, וביישנות וקמצוץ של
ציניות. ידעתי שהיא נלחמת בצדדים האלה שלה ומחביאה אותם, אבל
בזכותם התאהבתי בה, בגלל שהם היו אני. כאילו החיים רמזו לי שגם
לי יש סיכוי. אבל תקווה היא מותרות שלא הרשיתי לעצמי באותם
ימים, מאחר ולרוב היא מלווה באכזבה, אבל משהו בתת מודע כבל
אותי אליה.
אני רוצה להבהיר שלא רציתי בשום פנים ואופן לאהוב אותה, ועל
כמה וכמה להתאהב בה. ביליתי ימים במחשבה על הרגשות שיש לי
כלפיה ולילות בפחד מפניהם. לא ידעתי איך לאהוב אותה, ובעיקר
פחדתי מהרגע שבו היא תתפכח ותשאיר אותי מאחור. כל הזמן ציפיתי
לכך שהיא תאבד עניין ותקווה, כבר הכרתי את הסימנים מחוויות
קודמות וחיפשתי אותם כל הזמן. הייתם חושבים שכאשר עברו כמה
חודשים והסימנים עדיין לא הגיעו הייתי יכול להירגע, אבל אתם
תטעו. הפחד שלי גבל באובססיה. הפסקתי להסתכל טלוויזיה וביליתי
את זמני בלבהות בנקודות ריקות בחלל ולחשוב עליה ועל הפחדים
שלי. בעיקר על הפחדים שלי.
אהבתי כל דבר בה, מסגנון הדיבור שלה, ועד הדרך שבה היא נהגה
לצחצח שיניים. ושנאתי את זה. מבנאדם אומלל הפכתי לבנאדם שבור.
גם על פרידה חשבתי, אבל לא העזתי, לא הייתי מספיק חזק כדי
לעשות את הצעד. אני בטוח שבכל הזמן הזה היא הרגישה באופן
מעורפל שמשהו אכל אותי מבפנים, אבל עשיתי את מה שהייתי רגיל
לעשות והסתרתי הכל מתחת לפני השטח. כשהיא ניסתה לגשש בכיוון,
התחמקתי, והיא כנראה החליטה שעדיף לא ללחוץ. בימים שלא נפגשתי
איתה נהגתי לשכב על הספה ולבהות בחלל הריק. המבטים שעל הפנים
של ההורים שלי נעשו יותר ויותר מודאגים. מדי שבוע אבא או אמא
היו ניגשים ומדברים על ללכת ללמוד, או לסירוגין על למצוא
עבודה. בדרך כלל פשוט הנהנתי עד שהם הסתלקו, אבא בפנים חתומות
ואמא על סף דמעות. ואז, זה היה כשהיה לי ולמאיה חצי שנה ביחד
ואני הרגשתי שאני עומד להישבר, אבא ואמא שוב ניגשו והציעו לי
ללכת ללמוד. אבל הפעם הסכמתי. אבא התחיל להתנשם כאילו הוא על
סף התקף לב, ואמא הרשתה לעצמה לפרוץ בדמעות בגלוי. כשאבא שאל
מה אני רוצה ללמוד, אמרתי לו שלא אכפת, אני אפילו מרשה לו
לבחור בשבילי. הוא ואמא נתנו בי מבט עקום, אבל אבא לא השתהה
ורשם אותי לאוניברסיטה. לי לא ממש היה אכפת מה ללמוד, כל מה
שהייתי צריך הוא משהו שיסיח את דעתי, אחרת הרגשתי שאני אאבד את
שפיותי. מצאתי גם עבודה בסבלות, בלילות. וזה הקל את החיים.
בימים עדיין התעניתי, אבל בלילות עבדתי. כשהייתי עסוק בלעבוד
בלילות, חזרתי להיות רק אומלל, וזו הייתה הקלה. ואז התחילו
הלימודים. מילאתי כל רגע של היממה במשהו שיעסיק אותי כדי
לשכוח. בימים למדתי ובלילות סחבתי. שנאתי ללמוד, אבל זה הסיח
את דעתי מספיק כדי להישאר שפוי. בלימודים הצטיינתי. בעבודה
העלו אותי בדרגה ונהייתי אחראי משמרת, אבל עדיין התעקשתי לסחוב
כשלא הייתה עבודה אחרת לעשות. לא ממש היה אכפת לי, רק רציתי
לשכוח. ישנתי שעתיים-שלוש בלילה, לפעמים בכלל לא, וכשישנתי
חלמתי עליה. נהייתי כחוש והסתובבתי כל הזמן עם שקיות מתחת
לעיניים, אבל החיים הפכו להיות איכשהו נסבלים. ההורים מצאו נחת
לזמן קצר ואז התחילו לדאוג שאני מעביד את עצמי יותר מדי. אבל
הם העדיפו את המצב הקיים על הקודם, ולכן שמרו מרחק. כשהיו
שואלים איך בלימודים הייתי אומר בסדר, וכשהיו שואלים איך
בעבודה הייתי אומר טוב. הם התחילו לחשוד שאולי הכל קשור איכשהו
למאיה, והתחילו לגשש בעניין. וכשאני החמצתי פנים, הם התחילו
לדבר עם מאיה. באותה תקופה השתמשתי בעבודה והלימודים כתירוץ
שלא לראות את מאיה, וגם היא התחילה להיות מודאגת. היא וההורים
שלי הקימו חזית מאוחדת והתחילו לנסות לברר מה עובר עליי, וכל
מה שרציתי זה שיעזבו אותי בשקט. יום אחד חזרתי הביתה מהלימודים
ומאיה ישבה עם ההורים שלי בסלון, הם רצו לעשות איתי שיחה. אני
לא זוכר שאי פעם צעקתי על ההורים שלי, או בעצם על אף אחד, אבל
באותו ערב צעקתי עליהם שלמה לעזאזל הם לא יכולים לעזוב אותי
בשקט ומה הם נדחפים לחיים. ואפילו על מאיה צעקתי, אמרתי לה
שהיא גרועה כמוהם ושהיא לא מבינה כלום. למחרת מאיה התקשרה
ואמרה שהיא מצטערת ושהיא בסך הכל דואגת לי, ושהיא כבר לא רואה
אותי כמעט ושהיא אוהבת אותי בטירוף. אז אמרתי לה שאני בעצם לא
התכוונתי לצעוק ושהכל בסדר. היא שאלה אותי אם אני אוהב אותה,
ואני אמרתי לה שכן. ושם זה נגמר. אבל בבית זה היה סיפור אחר.
אפשר היה להרגיש את החשמל באוויר כשאני וההורים היינו באותו
חדר, וכל הזמן הרגשתי את המבטים שלהם קודחים חורים בגב שלי. לא
יכולתי לסבול את זה יותר, אז עברתי למעונות. איכשהו ייצא שאני
לבד בחדר. לא התלוננתי.
כל זה הביא לאותו יום אפור שבו התחלתי את הסיפור. היום היה
אפור מאפור, והבטון עליו צעדתי כשעברתי את הכביש נראה לי בוהק
בהשוואה לכל השאר מסביב. בדיוק נגמרו לי כל דרכי ההתאבדות
כשמאיה התקשרה. ידעתי שזה היא עוד לפני שהסתכלתי בצג של
הפלאפון, בגלל שהיה סיכוי קלוש שמישהו חוץ מההורים שלי או ממנה
יתקשרו אלי, ואיכשהו הרגשתי שזה היא. תמיד כשהיא מתקשרת אז יש
לי הרגשה שהצלצול רך יותר, מנחם, אבל גם בו-זמנית מאשים. מאשים
על כל מה שאני יכולתי להיות ואני לא, מאשים שגררתי מלאך כמוה
לעולם שלי, מאשים שאין לי אומץ לשחרר אותה. ותמיד כשראיתי את
השם שלה על הצג, מאיצ'וק, ככה היא רשמה את עצמה, משהו בי נצבט,
קפץ והשמיע אנחה קצרה, של ספק שמחה, ספק אושר. "מה נשמע?",
עניתי, מנסה להישמע מלא מרץ ולא מצליח. היא התחילה לענות לי,
אבל לא שמעתי את המשך התשובה שלה. כל מה ששמעתי זה נהמה מחרישת
אוזניים, ואז 'פלאק' קצר, ואז כלום, דממה מוחלטת. באותו רגע
הרגשתי, אבל ההרגשה הייתה של כלום. הייתי בתוך חלום במצב
חצי-מודע, וחלמתי על חשיכה מוחלטת. מה שעבר בתוכי לא היה בדיוק
דיכאון, אבל גם לא אושר, את מה שהרגשתי מבפנים אפשר לתאר הכי
טוב בעזרת המילה 'ריק', אפילו אם גם היא לא לחלוטין קולעת.
התחושה הייתה שלזמן אין התחלה ואין סוף ושהוא עומד להימתח כמו
מסטיק לעוס עד הסוף של... של מה? של הכל, אני מניח. ואז הוא
יימתח עוד קצת. ואז אחרי כמה שניות, או דקות, או שנים, הזמן
האיץ, ולפתע הכל קרה מהר מדי. הדבר הראשון שהרגשתי היה הקור,
הרגשה עוטפת ומטרידה של קור. עכשיו שאני חושב על זה, בטח ככה
מרגיש תינוק שיוצא מהרחם החם לאוויר העולם הקר, בלי שום הגנות
או הכנה. אחרי הקור הגיע גל עמום ושוטף של כאב, אשר דהה אחרי
כמה רגעים. ואז הופיעה מודעות עצמית. לפתע ידעתי שאני שוכב
מכורבל על משהו קשה וקר. עיניי היו עצומות, ועדיין לא אזרתי
מספיק כוח נפשי כדי לפקוח אותן. וככה שכבתי ורעדתי במשך זמן לא
מוגדר, עד ששמעתי קול צעדים במרחק מה ממני, והם התקרבו. אלה
היו צעדים רכים, והם הפיקו אוושות קול עדינות עם כל צעד. כשהם
היו מספיק קרובים פתחתי את עיניי ומצמצתי מספר פעמים כדי
להעלים את הטשטוש. לפני ניצבה דמות קטנה, ילד, שיער חום בהיר,
עיניים חומות כהות ולחיים עגולות. הילד החזיק ביד צעצוע, וישר
זיהיתי אותו, זה היה מטוס הצעצוע שקיבלתי במטוס של אל-על, בפעם
הראשונה שהייתי במטוס בגיל 3. הבגדים של הילד גם היו מוכרים
לי, כולם בגדים שלי כשהייתי קטן, ותווי פניו הזכירו לי את עצמי
בתמונות ילדות. פניו התמימות של הילד היו מופנות אליי, אך
בניגוד לתוויו הרכים מבטו היה חודר, והיה שם עוד משהו, משהו
שגרם לי להתכווץ עוד יותר, שילוב מזוויע של תוכחה ושנאה, אבל
לא יכולתי להתיק את מבטי מעיניו. לבסוף מבטו כבה בפתאומיות
ופניו שוב שידרו רוך ותמימות, הוא הסתובב והתחיל ללכת לאיטו,
עוצר ומביט אחורה מדי פעם כרומז לי ללכת אחריו. נאבקתי לקום על
רגליי, ולבסוף הצלחתי ועקבתי אחרי הדמות הקטנה. פסענו בדממה
במורד סמטה, ככה החלטתי לקרוא לה לפחות. ה'סמטה' נוצרה ע"י שתי
קירות אבן גבוהים וחסרי חלונות, וחשפה את השמיים הריקים
והאפורים. הלכנו ככה הרבה זמן, או לפחות זה נראה כך, כל הזמן
ישר וישר. כשניסיתי לראות איפה הסמטה נגמרת, ראיתי רק שתי
קירות מקבילים שנמשכים הלאה והלאה, עד שהאפור שלהם נבלע באפור
של השמיים ולא ניתן להבדיל ביניהם. הילד, אני, הולך כל הזמן
מקדימה, והשתיקה מהדהדת מהקירות. הרגשתי עייפות נוקבת והורדתי
את מבטי לרצפה, וכשהסתכלתי שוב קדימה הילד כבר לא היה שם.
הבטתי אחורה וקדימה, לאן הוא יכל להעלם? אבל כלום. אבל לפני
שהספקתי להיכנס לפאניקה משהו סביבי השתנה. הקירות כבר לא היו
אפורים, אלא שקופים, ודרכם ראיתי כל מיני תמונות רצות. ניגשתי
אל אחד הקירות והסתכלתי פנימה, ולפתע שוב הייתי ילד. הכל היה
מעורפל, כמו שזיכרונות ילדות תמיד מעורפלים, אבל התמונות היו
מבעד לעיניים שלי, והרגשות היו שלי. הזיכרון הראשון היה שלי
מסתובב ברחבי הבית, מקרטע קצת מצד לצד, הכל מנקודת מבט של חצי
מטר. אמא נכנסת לחדר, אוספת אותי על הידיים. ומשם הזיכרונות
מאיצים, קופצים מנקודה לנקודה, כל מה שמרכיב אותי, כל מה שאני.
כל הזיכרונות שלי קופצים קופצים קופצים. ואז שוב מאטים. עכשיו
אנחנו כבר מתקרבים אל ההווה - מאיה, הנשיקה הראשונה שלנו,
החיוך שלה, האדישות שלי. והנה לבסוף אני, עובר את הכביש ומדבר
עם מאיה, והנה המשאית שועטת לעברי מבלי לעצור, ואז חריקת
בלמים. עברנו למבט מהצד, אני עף באוויר כמו בובה ומתרסק כמה
מטרים במורד הכביש. לרגע תהיתי עד כמה זה כואב, עד שנזכרתי שזה
אני שמעופף שם. אני מצפה שזה ייגמר כבר, אבל זה לא. עדיין במבט
מהצד, אני רואה את עצמי בחליפה, אומר משהו בארשת חשובה ואנשים
מקשיבים. אני ומאיה על רקע חוף, היא מחייכת, גם אני מחייך.
התמונות ממשיכות, אני וההורים, כולנו צוחקים באיזשהו מקום לא
מוכר. שוב, כל המשפחה, הפעם מסביב לשולחן ערוך, ברונטית לא
מוכרת יושב לצידי, ואני מבחין שאנחנו מחזיקים ידיים. ועוד ועוד
ועוד. ואז זה נגמר. ואני שוב עומד בסמטה, הכל אפור ודומם, ורק
הלב שלי הולם. מה הפירוש של כל זה? מה זה אמור להביע? אני שואל
בשקט, ואז צועק. אף אחד לא עונה. לבסוף אני מחליט להמשיך ללכת
עד הסוף. שלי או של הסמטה? אני שואל בסרקזם. הסמטה נמשכת ישר
וישר, אבל אני הולך בלי לשים לב, המחשבות מתערבלות בראש. מין
הרגשה כזו כאילו החיים איך שראיתי אותם היו תמונה סוריאליסטית,
כזו שלא מבינים בה מה כל כתם צבע מסמל, ואז מישהו בא ונגע בה
קצת, ככה שהתזוזה שלה הייתה לא מורגשת, ואז כל הכתמים תפסו
צורה. הנה, זה בית, זה איש.
מה שקורה פה זה חשוב, אני אומר לעצמי. ופתאום הסמטה נגמרת. אני
עומד בכניסה לכיכר מעוגלת ורחבה, כולה עשויה לבנים חשופות, אין
סימן לצמחייה. אני ניגש אל ספסל אבן ונשכב עליו, למרבה הפלא
הוא לא קר, אני צריך זמן לחשוב. הנהמה ההיא, הזיכרון האחרון
לפני הריק, זו הייתה משאית. אני נזכר פתאום בבוהק המתכת
המתקרבת בזוית העין. והרעש העמום זה היה אני נמחץ, ואז מתרומם
לאוויר מכובד המכה. ואז זה מכה בי, אני מת! אין סיכוי ששרדתי.
תמיד דמיינתי את המוות כמו חדר סגור עם מנורה, ואז מכבים את
המנורה, והכל חשוך, וזהו מתים. אז מה אני עושה פה? למה? ראיתי
עכשיו את כל מה שאני בהילוך מהיר. האם יישפטו אותי עכשיו?
יותר מדי שאלות. אני עוצר רגע לנשום עמוק, ואז אני מבין עד כמה
אני מותש. ליד הרשימה המאולתרת שהתחלתי ליצור בראש לגבי מה זה
מוות, הוספתי - מעייף. לא רציתי לחשוב יותר, אז עצמתי עיניים
ולפני ששמתי לב הייתי שקוע בשינה עמוקה. זו הייתה שינה ריקה
מחלומות, וזה היה בדיוק מה שהייתי צריך.
כשהתעוררתי לא הייה לי שום מושג לגבי כמה זמן ישנתי, כי שום
דבר מסביבי לא השתנה. השמיים עדיין היו אפורים, והכל היה
דומם.
תמיד האמנתי בכוחה של השינה, ועכשיו קיבלתי חיזוק. בזמן שאני
ישנתי הראש שלי קטלג וסידר הכל. עדיין לא היו לי תשובות, אבל
היו לי הבנות. הבטתי בכיכר האפורה, ואז בשמיים האפורים, ולפתע
התעורר בי געגוע עמוק הביתה. איזשהו צורך בסיסי ונשכח התחיל
לפעום בי, רציתי להיות שוב עם המשפחה. רציתי לחבק את מאיה.
ורצון הזה בא כפיצוי על כל השנים שהתכחשתי לו, ועכשיו רציתי כל
כך עד שזה כאב, עד כדי כך שהעיניים שלי התמלאו דמעות. אז מה
נותר לגבר במצבי לעשות? בכיתי. בכיתי חזק ובכיתי הרבה. בכיתי
עד שהכל יצא החוצה.
וכשסיימתי הכל בתוכי היה שקט. הייתה בי ידיעה ברורה שאני רוצה
לחיות ושאני רוצה הביתה. מן הכיכר שבה הייתי הסתעפו סמטאות מכל
כיוון, והיה ברור לי שאני צריך לבחור אחת. הסתכלתי לצד אחד,
וכל הסמטאות שם נראו שוממות לחלוטין, ואז צד שני, אותו דבר.
כשחזרתי להסתכל לצד הראשון, הוא עמד שם. הוא חיכה שאני אבחין
בו, ואז נתן לי קצת זמן לעכל, יש עוד בנאדם בכיכר! קמתי ללכת
לקראתו, והוא התחיל ללכת בכיווני, נפגשנו באמצע.
באותו רגע עדיין לא ידעתי את זה, אבל זה היה מלאך המוות, לא
בדיוק מה שהייתם מצפים. הוא היה נמוך, ובעל כרס נדיבה. למרות
זאת, החליפה שהוא לבש הלמה אותו ונתנה לו מן מראה מכובד. אך
הדבר  בו שהכי משך את העין היו ללא ספק הפנים. פניו היו
עגלגלות, ואף אפשר היה לקרוא להן חביבות, אם לא האף הנשרי
ומעוקל שנישא במרכז הפנים. פנים שבו זמנית עוררו אמון
וחוסר-אמון.
"מי אתה?", שאלתי, "מה זה המקום הזה?"
החיוך שלו עורר בי חלחלה, "יצרתי את המקום הזה במיוחד בשבילך,
אני מקווה שאתה נהנה".
הפחד עבר בי בבת-אחת, חותך דרכי בחדות. "מי אתה?!" הפעם בקול
רועד.
"אני אוסף את אלה שמאסו בחיים", הוא אמר, שומר על חצי חיוך
מלגלג. "אתה לא רצית לחיות, וגרמת כאב לאלה שסבבו אותך. לא
הגיע לך לחיות, ובגלל זה אתה פה. באתי לאסוף אותך".
"לאסוף אותי לאן?"
"אל המתים. זה יכול להיות מטעה, אבל המקום הזה זה רק תחנת
מעבר. מין טריק קטן שלי כדי לגרום לך לדעת מה איבדת".
הפחד מילא אותי. הסתכלתי עליו וידעתי שאני רוצה רק דבר אחד,
לחיות. אני לא אתן לו לקחת אותי! הסתובבתי ובלי להסתכל אחורה
התחלתי לרוץ, עברתי את הכיכר ונכנסתי לאחת הסמטאות. המשכתי
לרוץ מבלי להסתכל אחורה, כל הזמן קדימה וקדימה וקדימה. הקול
היחיד ששמעתי היה הד הצעדים שלי, אבל לא רציתי להסתכן. עם אלה
אף פעם אי אפשר לדעת, מלאכי מוות הם ערמומיים. המשכתי לרוץ גם
הרבה זמן אחרי שנגמר לי הכוח, ממשיך לפעול על האינסטינקט
הבסיסי של להישאר בחיים, האדרנלין שוטף אותי. באיזשהו שלב כבר
הייתי מעבר לעייפות, לא הייתה אפשרות אחרת חוץ מלרוץ קדימה, אז
רצתי. אבל כשהגעתי שוב לכיכר נאלצתי לעצור. הוא עדיין עמד שם,
מחכה לי, מחייך את החיוך הנתעב שלו. ולפתע התמלאתי ייאוש, כל
כך עמוק שנפלתי על הברכיים. הקשבתי לצעדים הקצובים של מלאך
המוות מתקרבים אליי, טאק טאק, טאק טאק, ופתאום שטף אותי זעם.
איזה זכות יש ליצור הזה לגזול ממני את החיים? איזה זכות יש לו
לגזול ממני את כל מי שאני אוהב? לאף אחד אין את הזכות הזו!
הזעם הקפיץ אותי לרגליים, ואז הסתערתי. החלק הזה של המאבק עמום
בזיכרוני, אני רק זוכר את עצמי מתקרב אליו במהירות, בעוד הוא
ממשיך ללכת בצעדים קצובים לעברי, ואז אני צמוד לקיר והוא חונק
אותי. האחיזה שלו חזקה כסלע ואי אפשר להשתחרר ממנה, משהו כל כך
נתון שאי אפשר להתכחש לו כמו שאי אפשר לעצור את השמש. הפעם לא
היה 'פלאק' פתאומי, אלא הבנה מתמשכת וברורה שאני עומד למות. לא
יכולתי להסכים לזה. גיששתי בפראות מסביב וידי השמאלית ננעלה על
מוט עץ. הנפתי את המוט ככל יכולתי והנחתי מכה כהה על ראשו של
המוות. אחיזתו רפתה והוא נהדף מספיק כדי שאני אוכל להניף את
הקלשון שהחזקתי בקשת מושלמת אל ראשו. הגוף נשאר לעמוד במקום
בזמן שהראש התגלגל הצידה. עמדתי קפוא במקומי, עד שלבסוף העזתי
לזוז ולהתבונן בפנים שלו, אשר שכבו ללא נוע על האספלט האפור.
בזמן שהסתכלתי על החיוך המלגלג שלו שמתי לב לנהמה מרוחקת, ואז
יותר קרובה, ואז מחרישת אוזניים. ואז הרגשתי שהיא מאחוריי,
וכשהסתובבתי להסתכל ראיתי משאית חולפת בקרבה מטרידה אליי.
המשאית חלפה על כביש האספלט האפור, אשר נמצא ליד המדרכה עליה
עמדתי. הרגשתי שאני מחזיק משהו, וכשהסתכלתי ראיתי שזה היה
הפלאפון שלי, הצג הראה 'מאיצ'וק', ומונה הזמן רץ. הרמתי את
הפלאפון לאוזני, ושם הייתה מאיה, מספרת לי על משהו שקרה לה
היום. הבנתי שהיא שואלת אותי משהו, "מה?", שאלתי.
"הכל בסדר? לאן נעלמת לי?"
"הכל... מצויין! את לא תאמיני מה עבר עליי עכשיו. אני חייב
לספר לך!"
"מה? מה קרה?"
"לא בטלפון. ניפגש אצלי. ביי", לא נתתי לה שהות לענות וניתקתי.
מסביבי עברו אנשים, מדברים ביניהם ומתנהגים כאילו הכל כרגיל.
ואני הבנתי שאני חי, שאני באמת חי.
כשהגעתי הביתה חיבקתי את ההורים, ואז את אחותי. החלטתי לשמור
את מה שעבר עליי בינתיים לעצמי, רק אמרתי להם עד כמה אני אוהב
אותם ושעכשיו הכל עומד להשתנות. ואז טסתי לחדר לכתוב את מה
שעיניכם קוראות עכשיו. אני לא יודע מה יהיה הלאה, אני רק יודע
שהכל יהיה שונה.
והנה מאיה מצלצלת בדלת, אני זז לפתוח לה. רק שלא תיבהל מהקלשון
שתליתי בחדר, אתם יודעים, רק לכל מקרה.