לב מרוסק.
זה כל מה שנשאר ממני.
אחרי שכל האנשים שאתה אוהב בעולם מתים, נשאר רק לב מרוסק.
אחרי שכל מטרה קמלה, נפצעה אנושות, וגססה עד למותה, כבר לא
נשאר הרבה בשביל מה לחיות.
דמעה זולגת מהלב, וזולגת מהעין.
מסתבר שלא כל מה שרחוק מעין רחוק מהלב.

עמדתי על הגג של גורד השחקים, ראיתי כמה שהחיים למטה היו
תוססים, מרגשים, מלאי מרץ.
הידיים שלי נשענות על המעקה בקומה העשרים ושבע, משתדלות לייצב
אותי, למרות שכבר לא ממש היה לי אכפת.
רק המחשבות על מה שהיה יכול להיות רקדו לי בראש כמו בדיסקוטק
מוטרף.
הירח צבעה את פני בלבן, הלבן שעל פני המתים, ועיני רק הבריקו
בניצוץ השחור שלהן.
הסתכלתי למטה.
הדרך לא הייתה ארוכה במיוחד, זה היה כמו לטבוע לים היאוש, וכבר
ידעתי איך זה לטבוע.
לו רק יכולתי להחזיר את העבר, להעיר את המתים, ולהמית את
הרעים.
אבל הדבר היחיד שהייתה לי שליטה עליו הוא חיי.
חייכתי כשחשבתי את המחשבה הזאת.

הסתכלתי שוב לירח, רציתי לקבל את האישור האחרון ממי שנתנה לי
את הכוח להמשיך בכל השנים עד היום, היא כבר הייתה הרבה פחות
זוהרת.

אני רק רציתי למות.
עליתי על המעקה הצר, והרגשתי כל כך בטוח עליו, הרגשתי את הסוף
שלי מתקרב.
כבר ראיתי את הלב המרוסק שלי על הקרקע...וקפצתי.
עפתי מהגג של הקומה העשרים ושבע אל מותי הרביעי, ביודעי שנשארו
רק שניות.
נחתתי על המדרכה, ונשמתי עפה למעלה, אל השמים.
הסתכלתי למטה על הגופה שלי, חייכתי.