כשבאתי בפעם הראשונה עם יד שבורה, אימא נכנסה לפאניקה. כולה
רצה מסביבי 24 שעות ביממה. היא לא עזבה אותי לרגע בבית החולים
ורצתה לדעת על כל דבר שעשיתי, כולל לאיזה כיוון אני מצחצח את
השיניים שלי.
ולי, בכלל לא כאב.
כשבאתי בפעם הראשונה הביתה עם קרסול שבור, אימא כבר ידעה מה
לעשות. לקחה אותי לבית החולים, דאגה שארגיש טוב ואפילו הואילה
לא להציק לחבריי שבאו לבקר אותי.
ואני, רק הרגשתי דגדוג.
כשבאתי בפעם הראשונה הביתה עם עצם אגן שבורה, אימא קראה לאבא
שהוא יטפל בזה כי היא צריכה לסיים להכין ארוחת ערב ולשטוף
כלים. ואבא בחוסר חשק הרים את עצמו מהכורסה והזיז את עיניו
ממשחק הכדורגל שבו היה שקוע והלך לחפש את המפתחות של האוטו.
ולי כאב.
כשבאתי בפעם הראשונה הביתה עם לב שבור, אימא הגבירה את הרדיו,
אבא צעק על קבוצת הכדורגל שהפסידה בעוד משחק ואפילו הכלב שכבר
ללא נוע על השטיח.
ואני, הרגשתי לבד.