הבטן שלי
היא באר משאלות
נפוחה.
לפני שנתיים לקחתי תנופה
וקפצתי לתוכה.
עכשיו אני כל הזמן
מחפשת את עצמי בתחתית
ומנסה לדוג חתיכות ממני
במזלגות ארוכים.

הצחוק הכי משוחרר
מרכך לי את עמוד השדרה בעיסוי עדין.
"שקט", אני אומרת לו ומקשיבה-
זרקו לנו עוד כמה מטבעות.
אחת מהן מסתברת כמטבע שוקולד
אני הכי אוהבת
אויבים שלא חוסכים ממני
הנאות קטנות.

כמו אליסה בבית הארנב הלבן
תמיד מרגישה קטנה מכדי
להכיל את עצמי.

את
כל
המשקל
הזה.

נסחפת כמו הרוח ושותקת-
אוכלת בפה בגור
מדברת בפה סגור.

הרי דווקא יש לי צורה יפה
כשאני ריקה.




ה-4 ליוני 2005