הוא ניגש אליה, והוא לא רואה כלום. הכל שחור, הכל אפל. מהמלחמה
זה אותו דבר, חושך. הוא מתקרב, מתחיל להרגיש את חום גופה.
בפנים יש רוחות, וצבעים, וריחות. בפנים אין לו בעיה עם הצבעים,
הוא רואה אותם בבירור. אנשים בדרך כלל אומרים שהם לא זוכרים
טוב כל כך איך הצבעים נראים, אחרי שהם לא מופיעים אצלם יותר.
אצל רון זה היה אחרת, הוא ראה אותם בבירור, הוא ידע בדיוק איזה
צבע נראה כך או כך, הוא ידע בעזרת איזה צבעים הוא מכין צבע
חדש, הוא ידע להרגיש את הצבעים, לדבר איתם, לנשק איתם.
הוא התקרב אליה ופניו החלו להרגיש את הנשימות הקצובות שלה.
כאילו הנשימה אותו בעובדה היחידה שהיא עצמה נושמת, והכל היה
צבעוני ומושלם. הוא כמעט שכח את הבקבוק, והכדורים, והעיניים.
הכל נראה לא חשוב פתאום, פרט לעובדה שהם יחד, והוא קרוב אליה,
ותמיד ישאר קרוב אליה, ככה זה ייגמר.
הרופא משפחה הזהיר אותו שאם לוקחים יותר מ3 כדורים, עלולים
לעבור לעולם טוב יותר. עולם שכולו טוב. לרון ולדניאלה זה לקח
רק 6 כדורים, ועכשיו הוא רואה אותה.

היא פתחה את החלון והוא נסגר לה על האצבע, היא שונאת שזה קורה.
כבר מזמן רצתה להחליף חלון, היא צעקה על אבא שלה שיעשה משהו
כבר, שבסוף תשבר לה האצבע, ואז, ואז הוא יצטרך לרוץ איתה למיון
עוד פעם, והרי הוא יודע שהוא לא אוהב ללכת לשם. אמא שלה נפטרה
שם לפני חצי שנה, הם ניסו לעשות הכל אבל "לא יכולנו לעשות
כלום, היא הגיע כבר בלי סיכוי". הורים שלה תמיד נראו מאוד
מאושרים, כמו בסרטים. היו יוצאים ימי שישי, היו עובדים בעסק
משותף, היו שוכבים עם אחרים. ממש כמו בסרטים. אמא שלה היתה
רגישה כמעט כמוה, ובסוף נמאס לה. היא השאירה מכתב על המיטה
שלה, והרסה את החלון. הילדה שעברה למטה לא מדברת עדיין, מרוב
הדם שנשמר לה בראש ממה שהיא ראתה. חברה שלה אמרה לה שבטח החלון
נהרס כי זה כמו קללה, שבטח אמא שלה חוזרת לנקום באבא שלה, שהיא
כועסת שהיא היתה צריכה להתאבד בגללו. בגללו ובגלל החברות שלו.

כשהיא חזרה מהבית ספר היא מצאה עוד מכתב על המיטה, "תיקנתי לך
את החלון, תשמרי על עצמך. אבא" היא רצה לחלון, ומאז גם היא לא
מדברת, גם לה נשמר יותר מידי דם ממה שהיא ראתה.

כל פעם שאייל נתן לה נשיקה, היא שתלה סוג פרח חדש בגינה. וזאת
לא היתה הגינה שלה בכלל. והיא גם לא הבינה בפרחים בכלל. יצא
ככה שהיו כמה פרחים מאותו סוג, שהיא היתה בטוחה שהם שונים, אבל
רק הצבע היה שונה. וכל אחד שציין את זה, מייד היה מקבל שורה של
מילים יפות לעבר האוזניים, ומשתתק. העיקר שהיו בצבעים שונים.
חלק מאותו סוג, וחלק לא, אבל כולם בצבעים שונים ויפים כל כך.
היו פעמים שהיא תהתה לגבי הנשיקות. לא ידעה אם נשיקות התפייסות
זה נחשב או לא, אבל בסוף, שרק אלו נשארו, היא החליטה שכן. אחרת
היא לא תספיק לשתול את הכל, והיא רצתה שיהיה יפה ויראה מושקע.
כשזה נעשה תכוף יותר, ומפחיד יותר, היא כבר ידעה שזה הולך
להיגמר ואפילו שלא נישק אותה, היא קנתה מלא זרעים ושתלה כמה
שרק יכלה עד שהחשיך. למחרת היא היתה מתחתם, הסתכלה על היופי
מלמטה, גאה בעצמה ובאייל שהביאה עד הלום. הפרחים יפים כל כך.

רוני רצה לעבר שרון שלקחה לה את המכחול מהיד. תמיד שרון לוקחת
לה את המכחול הסגול, ועוד בדיוק מתי שהיא צובעת את הציור שלה.
רוני אוהבת לצייר, היא הכי אוהבת צבע סגול, בגלל זה היא כל כך
אוהבת את המכחול הזה. לפני שאבא שלה נסע לעבוד בחוצלארץ, הוא
קנה לה מצעים למיטה בצבע סגול, הוא אמר לה שהוא אוהב אותה,
ושכל פעם שהיא תישן היא תסתכל למיטה ותיזכר בו.
שרון לא יודעת למה רוני מתעקשת על המכחול הסגול, אבל היא נורא
אוהבת אותו, ובגלל זה לוקחת לה אותו כל הזמן.
רוני רואה מישהו מהגדר הירוקה של הגן, מישהו מוכר, והוא מחייך,
ושולח נשיקה. רוני מתקרבת אליו, עם המכחול ביד, ומחייכת. הוא
מסתכל אליה, קורא לה לבוא. הגננת באה והוא מסביר לה שהוא אבא
שלה. רוני שמחה, מאושרת, קוראת לעברו 'אבא' בשאגות שמחה וברק
בעיניים. רוני הולכת איתו בשביל, הוא לוקח אותה על הידיים
ונוסע איתה לחורשה שנמצאת 5 דקות משם.
שרון נורא שמחה כשראתה את המכחול הסגול שוכב עזוב על הדשא
בגינה. היא הלכה ולקחה אותו, והתחילה לצבוע את הציור שציירה
לאבא שלה. היא נזכרת בכמה שהיא מתגעגעת לאבא שלה, כמה שיש לה
מזל, שהוא שוטר וחכם ואוהב אותה. היא זוכרת שהוא סיפר לה שאבא
של רוני מת לפני שנתיים כי הוא היה נורא חולה, ושאסור לה להגיד
לה כלום, כי אמא שלה אמרה לה שהוא בחוצלארץ. שרון לא הבינה איך
אבאים יכולים למות, ולמה אמאות משקרות לבנות שלהם, אבל אבא שלה
אמר לה שככה זה, וכל אחד מתמודד עם דברים אחרת. אבא שלה חכם
ושוטר ואוהב אותה, אז היא רק אמרה טוב. עכשיו היא מציירת ציור
לאבא שלה, והציור של רוני עף ברוח, בלי שאף אחד ישים לב.

חורף. יש המון גשם והמון רטוב בכל מקום. היא הולכת מתחת לחלון
הזה, איפה שהיא ראתה את הסוף של הורים שלה. הולכת ושותקת.
בסיבובים. נורא קר לה, היא שומעת מין פיצוץ שמרתיע אותה, היא
זזה והיא מתיישבת מקופלת על ערמת פח  שהיתה שם, למרות שהיה
ספוג מים והרטיב אותה רק יותר, מוזר שאף פעם היא לא ראתה אותו.
ממולה היא רואה זוג צעירים, מוארים במין הילה מוזרה. היא חושבת
שהיא משתגעת, ממשיכה להביט, בידיעה ברורה שהיא כנראה חולמת, או
משוגעת, או מדמיינת דברים. הם היו מוארים באור חזק, וכשהיא
מביטה לעבר הבטן שלהם, היא יכולה לראות כמו במין בועה, את כל
מה שיש שם. כאילו הם זוג צעירים מוארים כמו השמש, עם בועה בבטן
שחשופה לכל. הכל מוגן באור יפייפה, רק הבטן חשופה לכל, ידועה
לכל. והבטן ריקה, ריקה כמעט לגמרי. על רצפת הבועה, היא יכולה
לראות משהו קטן, משהו שהיא לא כל כך מבינה. ככל שהעובר הזמן
היא מתבוננת עוד ועוד, ולאט לאט מבינה שאלו כדורים, בדיוק כמו
שאמא שלה היתה לוקחת, לפני שקפצה לשמיים. אצל כל אחד שלושה
כדורים. והם מוארים, מהלכים להם בין השלוליות, יפים כל כך.
מאחוריהם היא רואה ילדה קטנה, משתרכת מאחור, כאילו לא שייכת
לאף אחד ומנסה להשתייך למשהו באוויר. להיאחז בטיפות שנופלות
מלמעלה. וגם הילדה הזו מוארת, זורחת כמו הירח, קורנת כל כך.
והילדה נראת עצובה נורא, העיניים שלה נפולות והשיער סגול. אין
לה שום בועה בבטן, אבל ככל שהיא מביטה בה יותר ויותר, היא
מבחינה שהראש והרגליים והידיים, הכל מכוסה במין בועות קטנות
וריקות. כמו חבטות שהותירו חלל ריק בבשר המואר.
היא מביטה סביב, מנסה לבחון את הרחוב הרטוב, ולא ראתה כלום
מלבד אנשים מוארים. ובכולם בועות. חלק עם דברים וחלק לא. והיא
נבהלת, ורואה אנשים עם בועות של סכינים, ובועות של כאב. רע לה,
והיא מחליטה ללכת. היא קמה, ומרגישה מרחפת לגמרי, בטוחה שישנה,
או משתגעת. והיא מרגישה אור, ומסתכלת סביבה, ולא רואה אף אחד
קרוב מספיק. והיא מתרוממת למעלה, מסתכלת על המקום בו היתה לפני
שניות אחדות. והיא לא רואה דבר מלבד מכונית מרוסקת וטיפות של
גשם. והיא מפוחדת, וממשיכה לעלות, בתקווה להגיע למקום אחר, כמה
שיותר רחוק. בלי ידיעה לאן, ומה יש, ואיפה היא, היא פשוט
ממשיכה למעלה ולמעלה.
היא נתקעת בשכבה קשה. היא מביטה למעלה, ונרגעת.
היא רואה פרחים, המון פרחים. היו מסוגים שונים, והיו מאותו
סוג. אבל כולם היו בצבעים שונים.
והיא מחייכת, והיא נרגעת. והפרחים יפים כל כך.