[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







בנצי כלבת
/
שעת השדים

(המשך ל'בלוז ליל חורף')

מהצד השני של הרחוב הראשי, על כרי הדשא בגן העיר הנטוש עתה,
יושבת ילדה והיא לבדה בעולם.
לבושה כותונת לילה דקה ורועדת מקור, היא יושבת חבוקת ברכיים
ומרכינה ראשה עד חלוף הסערה.
כל כך חיוורת, ושיערה כה שחור, עד שדמותה נראית כאילו נטלו
ממנה את הצבע וכעת היא ככתם שחור-לבן על רקע הדשא הרטוב מגשם.

בודדת, שכוחה מלב ובעיקר כועסת.
למודת אדישות ותוצאותיה גדלה הילדה לשנוא את העיר הזאת, את
הלחץ על החזה הנובע מקלסטרופוביה אורבאנית, את הניתוק, את
האספלט. בעיקר את האספלט.
לא לחינם מצאה את דרכה לגן הזה. שעת השדים בפתח.
הילדה, כמו הגן הנטוש או היכל התרבות, כמו הזמן המתנהל לו
בסרבול ומכהה את חושיה, תמיד הייתה שם, בגן על כר הדשא, כתם
שחור-לבן דהוי ומעורפל. לו היה טורח מישהו ומסתכל, סביר שהיה
רואה אותה.
ואולם איש מהם מעולם לא הרים מבטו אליה בעוברו בשדרה מוקפת
המזרקות הקטנות אותם נטשו הברווזים זה מכבר.
תמיד היו עוברים שפופי קומה במרוצם להתחבא בביתם מול
הטלוויזיה, כאילו הדקלים העתיקים הנמתחים מעליהם בגזעיהם
הענקיים בוחנים אותם וקטנותם אל מול הזמן החולף בסערה כמו הרוח
השואגת עכשיו בין הדקלים ומרעידה את צמרותיהם, אזי יורדת להדהד
בין אוזניה הקטנות של הילדה.
הסערה מתעצמת ושריקתה האיומה כמו מאיימת למוטט עליה את מגדל
המים העשוי מאבן שנבנה לפני שנים כה רבות ועתה היה חסר שימוש
אפילו כמיצג מוזיאוני והילדה, קפואה מקור ונואשת מתקווה מרגישה
את חריקת הזמן, את הדקלים העתיקים, את מגדל המים, את הרחוב
הריק.
אלוהים ישמור כמה שהוא ריק.
ברק מרוחק מפלח את השמיים והרעם בעקבותיו.
טומנת את ראשה בין ברכיה, היא מתמקדת באצבעות רגליה היחפות.
מרחוק שולח לה סקסופוניסט קשיש מנגינת בלוז נושנה, מנחמת,
הנשלחת כידה של אם ללטף את תודעתה.
אך אין נחמה לבודדים. שעת השדים הגיעה.

המנגינה מהדהדת בראשה, חוסמת כל ודוחקת כל,
נושאת את דגל השנאה.
מסתערת קדימה היא מתקיפה את כל שנקרה על דרכה, בוזזת ושורפת
ולא מתירה דבר אחריה מלבד ענן של חידלון המתפזר כאבק ישן על
תודעתה המתרוקנת, הנכבשת בסערה ומתמסרת לשנאה התהומית האוחזת
בה.
הצלילים הרכים כל כך, שלעולם לא יהיו שייכים לה, מכים ברקותיה
מבפנים ומתנקזים לכדי טעם מר הממלא את פיה.
במאמץ כביר היא בולעת את רוקה, ומרגישה כיצד מחלחלת השנאה
לבטנה ומתחילה לצבור כוחות. לגדול. להתעצם. השלווה שהיא מציעה
לעולם לא תהיה שלה. והשנאה לשקט הזה טופחת, מתעצמת ומכאיבה.
והיא כבר אינה יכולה להחזיק בה יותר.
מאבדת שליטה, הזעם מטפס במעלה גרונה, חותך ופוצע בדרכו החוצה
ממנה, אל העולם החופשי.
ראשה של הילדה נזרק לאחור בעוצמה ושאגה איומה מהדהדת מגרונה.
זעקת שבר, נוראית, מעבירת חלחלה, לא אנושית בטונים הכבדים
והגסים ממיתרי הקול המחשבים להתפקע.
וורידיה בולטים מצווארה הדק ועיניה דומעות, מנסה הילדה להפסיק
את הצרחה המזוויעה ומגלה כי אינה יכולה.
גרונה כואב והאוויר נגמר לה, אך היא אינה שולטת עוד בכאב
המתפרץ החוצה. אוחזת נואשות בגרונה ציפורניה כבר חותכות בבשר
החיוור ואין היא יכולה לעצור. אין נחמה לבודדים.

השד מכה גלים בגן.
מטלטל ברצחנות את הדקלים העתיקים כמו מנסה לנער גופת אדם
מאדישותה, חוזר ושורק במגדל המים הסמוך.
ומתוך הדקלים יוצאים הם, רוכבים על גל השאגה, נקראים לדגל
השנאה - צמאים לדם, עיניהם בורקות בחשכה - אותם עטלפים השוכנים
בינות לעצים משחר הזמן, מחכים לשעה הנכונה, שעת השדים, לצאת
ולכבוש את העיר העייפה.
עיניה הפעורות של הילדה בוהות עכשיו בפני השד, ענן העטלפים
השחור המתקבץ מעל ראשה, שפתיה הרועדות הן פי הגיהינום והיא
במאמץ אחרון שולחת יד שברירית אל השמיים, חלושה מכדי לעצור
בזעם הגולש מבעד לסדקים באבני המדרכה, נוטף ונשפך בסמטאות העיר
המתפתלת.
השאגה מכה גלים עתה, במחול שדים על פני הדשא היא מתקיפה בזעם
את יסודותיו המאובקים של מגדל המים החורק ובקול רועם מתרסק אלי
קרקע. צווחות הניצחון מפי העטלפים דועכות באוזניה המיוסרות של
הילדה בעוד הם נישאים הלאה על חודה של שנאה, חותכים בעיר
האדישה מכדי תגובה.
ובפינה ישנו בניין נטוש אשר אינו עומד שם עוד.
היה שם פאב של הופעות עם בר מעץ ומאחורי הבימה הנישאת לגובה
הוצבה מראה גדולה. המשכן לאומנויות ננטש יחד עם הקולנוע הוותיק
שלידו ללא סיבה מלבד אדישות האדם.
קורי העכביש פשטו מן התקרה והמקום הפך לנחלתם של חרקים
ולממלכתם של בריות הלילה ובמפתן הדלת לא דרכה רגלו של איש מזה
שנים אינספור.
דלתות הזכוכית הנעולות מתנפצות תוך צווחות היצורים, מחרידות את
השקט העבש.
בקבוקי שתייה שנשכחו שכובים על צידם על השולחנות הרקובים
מתגלגלים באנקה ונשברים על הרצפה המאובקת. מתנפצת המראה ושבריה
חותכים בזיכרונות הצעירים אשר ניגנו על הבמה ובקול חריקת קרשים
ועץ נסדק נופל גם יסוד זה של נעורים שאבדו.
והילדה היא כבר נואשת לעצור.
השנאה היא מכלה ואין בה עוד אוויר, זיעה קרה עוטפת אותה והכאב
הוא טהור ופשוט ויפה.
מי ייתן ואתמוטט, מי ייתן ואחדל.
העננים הדוהרים ברחו מזמן מאימת השד, לקחו עימם גשם ושקט
ונחמה.
והעיר, תחת שמיים אטומים מפאת זיהום אור, חשופה ועירומה,
חיוורת ומוכה.
הנה הם - נישאים מעל לאורות הרחוב, מעל ניאון ואנטנות ומשרדים
- סוקרים את ממלכתם החדשה, סוקרים את מלאכתם ואת ההרס שזרעו.
והנה - תחת היכל התרבות הנוטה ליפול, בצד קניון לב העיר אשר
כיפתו פתוחה לשמי הלילה, עומד זקן ובידיו השקט, זורם על צליליו
המלטפים של סולם מינורי.
והילדה, עיניה יוצאות מחוריהן, אוזניה מדממות, חשה -
הנה הוא, מקור הסבל והתקווה.
אדון השלווה המתעתעת וההשלמה המבורכת. 'התקיפו!' היא זועקת
בתוכה, המאזניים מתהפכים בנפשה המעונה, 'התקיפו!' והאיזון נתלש
מן העולם.
ענן שחור יורד בקרשנדו מוטרף וצמא דם של צווחות על הסקסופוניסט
של פינת ז'יבוטינסקי, קורע בבשרו בשנאה אין קץ.
חידלון.
הזעקה נקרעת מגרונה של הילדה ונעלמת אל שמי הלילה באנקה
צרודה.
והיא מוטלת - גופה אדישה, כתם שחור לבן על הדשא הדהוי של גן
העיר, אשר לא יבחינו בו לעולם.
עטלפים מתפזרים בדממה אל עצי הדקל הגבוהים.
אוושת רוח קלה עוברת ברחוב הראשי.
מנגינה שחוטה זורמת אל הכביש ומטפטפת לביוב שמתחת לעיר.
מחזור של כעם וחמלה הושלם. שעת השדים חלפה לה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חם פה, או שזו
רק את?


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/7/05 9:13
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בנצי כלבת

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה