היה אחד. הוא אהב שירה, הוא אהב שקט ושלווה, הוא אהב בדידות.
הוא אהב אותה.
אחת שתמיד גרמה לו לחייך, אחת שתמיד גרמה לו לרצות לחיות.
אחרי כמה שנים של ידידות ממושכת ואוהבת
קרה לה משהו נורא - היא חלתה. קיימה יחסים, נדבקה באיידס.
הוא ידע שהיא לא תצא מזה. אך הוא קיווה.
היא לא עזרה לעצמה, היא לא רצתה להירפא.
היא רצתה רק לגרום לו קצת שמחה
במשך שהותה בחיים. היא ידעה שלא נשאר הרבה.
הם עשו כ"כ הרבה, התקרבו יותר מתמיד.
הוא אהב אותה, היא הייתה חברה אמיתית, היא הייתה הכל.
היא לימדה אותו לחיות, היא לימדה אותו לשמוח
והוא... הוא לימד אותה ללמד.

באחד הימים, פינו אותה לטיפול נמרץ, לאחר שהיא התעלפה באמצע
הכביש...
התקשרו אליו - הוא הגיע מיד.
היא נותחה.
הוא ישב לידה, אוחז בידה ולא מפסיק לבכות.
"כואב", הוא מלמל,
"תצאי בבקשה... תצאי..."
אבל ללא המשך, ללא סיבה.
ובצרחה שקטה אחת מפחידה, הוא שמע את הצפצוף שלא רצה שיגיע,
הצפצוף מחריש האוזניים.
הוא צרח ובכה בשקט.
יצא מהחדר, מבולבל, לא יודע מה הוא עושה, לא יודע איפה הוא
עומד.
"למה זה קרה? זה באמת?"
שואל את עצמו
"לא רוצה! לא רוצה! תחזיר לי אותה", צועק לשמיים, צועק
לאלוהים.
אך אין עונה.
צעקה מחרישה, צעקה כואבת צעקה נוגעת.
לילות שלמים... ללא שינה... מלאי סיוטים... מלאי כאב ודמעה...
רק יושב ומלמל: "תחזיר לי אותה, לא מסוגל לחיות, לא בלעדיה!
למה לקחת אותה! עוד לא הגיע זמנה! תחזיר בבקשה!"

לוקח קופסא מלאה בקפליות... לא זוכר כבר מה שמם...
"אני בא.. חכי לי", ממלמל.
לוקח את כולם, ומוריד את הכל עם בקבוק של קוניאק מגעיל וישן.
כ-40 כדורים בקיבה אחת שטים להם בתוך אגם של קוניאק.
יושב ומחכה, שזה יקרה שזה יקרה, הוא מצפה.

הוא שתה יותר מדי, הקיא את הכל, הם אפילו לא התעכלו אפשר היה
לספור אותם.
לא ראו אותו.
והוא מלמל: "אני רוצה אותה! קח אותי אליה! אל תשאיר אותי לבד
לא בלעדיה!"
צועק בתוכו,רוצה לצאת,רוצה לחיות... לחיות את המוות.

הוא ראה אותה באותו הלילה:
"זה הוא לא זמנך עדיין... אתה תמצא אחרת... תמצא אהבה חדשה...
תבטיח שתזכור! תבטיח שאשאר במוחך!"
דומע כולו, "איך אפשר לשכוח?"
והיא מחייכת אליו... ומתפוגגת בתוך האפלה.
עם דמעות חנוקות, וכאב מעיק... הוא יושב ובוכה.
יושב וצוחק.
צוחק למוות ובז לו. "אני אהיה איתה! ואתה לא תמנע את זה!"
מחפש עזרה, מחפש אהבה חדשה... עד היום.
עד אשר ימצא.