כתבתי עליו כל כך הרבה
חשבתי עליו כל כך הרבה
חיפשתי אותו יום יום, שבוע שבוע, שנה שנה בעיניי.
במשך 3 שנים שלמות כמעט, עקבתי אחר צעדיו ומילותיו.
משכתי תשומת לב, קיללתי, ירדתי עליו, תקעתי בו מבטים סנוביים.
הכל לשווא.
"אני עוזב מחר".
תוקע לי פצצה בפנים.
ואם לא הייתי מתקשרת? הייתי ממשיכה לחפש, ולא מבינה איפה הוא.
רציתי להציל אותו, לתקן את המעוות, שנשלים.
אני מכירה כל נקודה בגופו, כל צלקת, כל שריר ועצם.
אני מכירה את התזוזות שלו, אני יודעת מה הוא הכי אוהב, איך הוא
הכי אוהב.
אני מכירה כל קו בשפתיים שלו, כל חריץ בלשון שלו.
כל גוון או צבע בעיניים שלו. כמה אני אוהבת לבהות בהם, בזמן
שהוא נהנה לו מהדבר הלא חשוב הזה שאנחנו עשים כשאנחנו נפגשים.
השקעתי בקשר הזה יותר מדי מרץ, יותר מדי כוחות בשביל שבסוף
תבוא ותגיד לי "אני עוזב", יום לפני שאני לא אראה אותך יותר
לעולם.
"נזכרת מאוחר מדי להתחיל את כל התהליך הזה של ההצלה שלו ותיקון
המעוות".
נכון, אבל למה הוא לא יכול להשאר גם לשנה הבאה?
אני יכולה לבנות אותו. לפסל אותו מחדש.
זה היה ברור שהוא יעזוב.
מי רוצה שהוא יישאר??? (חוץ ממני)
אני רק רציתי כל השנים לשבת איתו בפינה שקטה.
בלי הפרעות ממדריכות, מטפלות, חברות, חברים, אנשים שעוברים...
בלי הפרעות של פוזות ואגו.
בלי הפרעות של חרמנות והורמונים.
רק אני והוא, הלב והשכל.
יושבים ומדברים, וחולמים על מה שהיינו רוצים.
זה לא הרבה לבקש.
אבל באמת כנראה שנזכרתי מאוחר מידיי, וכדאי לשכוח.
"אנחנו פותחות דף חדש, אנחנו יוצאות לחפש לנו חדשים".
אבל איך אני אשרוד? תגיד לי אתה. אתה יודע שאני רוצה אותך.
איך אני אשרוד?
אתה שוב בורח ממה שאתה מרגיש.
אתה יודע שאם היית נשאר הייתי לוקחת אותך לפינה כזאת ומוציאה
ממך הכל, ולא הייתה לך דרך חזרה.
זה היה הורג אותך. אני מכירה אותך.
על מה אני מתלוננת? הוא עוזב בגללי.
רק בגללי.
אם לא הייתי כלכך מטומטמת, ואם לא הייתי מראה לו מה אני
מרגישה, אולי הוא לא היה מפחד כלכך

ואולי הוא היה נשאר...



14.6.05