ואת כבר שכחת והוא גם כבר חי דברים אחרים והם ממשיכים כהרגלם,
ואת כבר עצמאית, כבר לא ילדה. והם כבר לא אותם האנשים, גם הם
צריכים לחיות, ואת חיה עם האחרים שגם את אחרת להם. וגם הוא כבר
לא גר באותה שכונה, שנה ב' בטכניון. וכבר יום חמישי, מה נעשה
היום? אולי יהיה איזה סרט טוב בכבלים. ושבת מגיעה ויש קצת זמן
לנוח, להירגע, לבקר את ההורים ואולי גם יצא לראות את הילד של
ההיא מהתיכון. והם כהרגלם ממשיכים ועוד שבוע יש חתונה, לפחות
נהיה בחופה, אולי מנה ראשונה, ע"ס כמה נרשום את הצ'ק? והוא
חושב על טיול, אולי אפשר בסוף הסמסטר לדחוף איזה חודשיים
באוסטרליה. כן, אבל צריך כסף ושכר הדירה כבר קורע אותו, מה,
עוד פעם לדפוק לאנגלים על בתים? לא מספיק היו היומיים במעצר
ב-Cornwall ושבוע בהגירה בניו-יורק? מה עם משהו אמיתי סוף סוף?
לא, אוטוטו יש תואר ביד, משם, משם זורמים, כמו תמיד... ואולי
גם תמר תצטרף, היא חמודה ויש לה חוש הומור לא רע, נראה לו שהוא
מחבב אותה, יכול להיות כיף, כן, בכיף, אבל היא פשוט התחילה
לעבוד על הבן אדם, ולא נעים, אולי פעם אחרת. והם ממשיכים להם
ויש עוד ברית -נולדו תאומים, תוכלי לראות את כולם. מעניין אם
היא באמת השמינה כמו שאומרות השמועות - לא יכול להיות - כל
הקצינים בבסיס חיו אצלך שנה בחדר ואת יודעת שזה בגללה, לא שזה
הפריע לך. תמיד היית טיפוס של אנשים, הם אהבו אותך, היית החברה
של הבנות והפסיכולוגית של הבנים, את זוכרת איך ההוא בכה לך
לילה שלם כשחברה שלו עזבה אותו? איך קראו לו... ירון, לא -
נדב, כן נדב, היום בנות בוכות לו. וחם, לפחות יש אוויר הרים
צלול כיין, הם בטח נשרפים שם למטה. מה יש היום לאכול, שוב
להזמין סיני? אולי כשתגיעי הביתה תבשלי איזה מרק, והעייפות,
העייפות, ואז את נזכרת איך פעם כשהגעת הביתה הוא חיכה לך עם
פרצוף כלבלב שובב וחיכה שתזרקי לו עצם ואת הכרחת אותו לסדר את
הבית כי אימא שלך הודיעה שהיא באה לבקר כי היא באזור והוא היה
צריך להקפיץ אותה הביתה וחזר עם דפיקה בפגוש האחורי. והם להם
ממשיכים כהרגלם. אבל מדי פעם הוא רואה את התמונה שלכם תלויים
הפוכים על העץ מעל הנחל, מוציאים לשון למצלמה והשמש מופיעה לה
ברקיע, ואת התמונה שדודו החבר האידיוט שלו צילם - של שניכם
ישנים מחובקים, את עם חולצה מטומטמת של הקורס והוא עם אצבע
בפה. לפני שבועיים הוא אפילו חשב להתקשר לשאול מה נשמע, איך
הולך עם העבודה החדשה (שהתפטרת ממנה לפני שנתיים), הפעם הוא
הגיע לספרה השישית. ואז הוא נזכר כשהכרתם לראשונה, בל"ג בעומר,
במדורה - איך לשניכם נמאס שכל השבט רב על הקטשופ ומקלל את
המתכונת שהייתה בבוקר וברחתם לכם וכל הלילה דיברתם במעין ואיזו
זריחה מדהימה הייתה על ההר.
והם לעצמם ממשיכים כאילו אתם לא שם, ואת נזכרת בפעם הראשונה,
בדיוק קיבלת את הארון, איך הוא עמד לו שם כל הטקס עם הכומתה
האדומה, מביט בך גאה, זה היה האפטר הכי מדהים שהיה מעודו, איך
שכבתם מחובקים תחת שמי הכוכבים האין סופיים, מבקשים להקפיא את
הזמן.
ופתאום כבר לא, כי הם פה ממשיכים להם בדרכם ושניכם איתם,
רוכבים על גליהם, צועדים בדרכיהם, מקווים שבסוף העלייה יש פסגה
ובכל פעם מחדש קולטים שמפסגות קטנות אפשר רק לרדת וכל כך רוצים
להגיע למישור ירוק, ליבשה, למקום מבטחים.
את יודעת - איך מדי פעם בלילה בהיר את מתיישבת לך על אדן החלון
וחושבת לעצמך מתי תבוא כבר התשובה, מתי באמת יהיה לך כבר טוב,
הם כולם נחמדים, כן - אבל, אבל מתי יגיע האחד, ואז את מביטה
בירח ורואה אותו שם ואולי יכול להיות ש... ואולי הוא מביט בך
דרך אותה המראה ולפתע עולה לו ניצוץ קל של געגוע למשהו שכבר לא
קיים, למשהו שחסר, והוא בזמן מקביל פולט אנחה באויר וחושב למי
להתקשר הערב. ואת משחזרת לעצמך בראש את אותם ימים - ימים יפים,
ימים קשים, ימים מטורפים - הימים שלא יהיו שוב, ואז אמרת לו
שיש משהו שהוא מפספס, את זוכרת איך זה כאב, הרגשת כאילו לוקחים
ממך חלק כמו בניתוח ללא הרדמה ופתאום, כבר לא. אבל את משוכנעת
שכבר התגברת עליו, שהתקליט התהפך לו ושצריך לחיות, והוא שוב לא
ישוב ואת רואה אותם לנגד עינייך -  את החיים, ממשיכים להם
כהרגלם...