"אז... מתי זה יקרה?" הסתכלתי עליו מחכה לתשובה. כשהוא לא ענה
המשכתי ברצף שאלות טיפשיות - "אתה בטוח? אתה מבטיח? זה לא יהיה
כמו פעם שעברה? אתה הפעם מדבר ברצינות?" כאילו לא ידעתי
שלשאלות האלה אין שום תכלית. רק רציתי שהוא ישמור קצת יותר על
עצמו. זה לא שאהבתי אותו או משהו בסגנון, אבל כשמתקרבים
לבנאדם, מתחילים לדאוג לו. הוא הרי היה הבחור שלי... וזה לא
שרציתי לשנות אותו, פשוט, מה כבר כל כך קשה בלהפסיק לנסות
להתאבד? בלהפסיק עם הסמים והאלכוהול והנהיגה... או לפחות לא
לשלב ביניהם ביחד?
הוא בא אלי יום אחד ואמר לי - "אחרי שאוראל הלך, אני מתחיל
להירגע. חשוב לי להשאר עוד קצת בחיים." אמרתי לו, שאני שמחה
שהוא סוף כל סוף הגיע למסקנה הזאת. כל מה שקיבלתי בתגובה היה
-משיכה בכתפיים.
מאז הפעם ההיא, שמעתי את הפזמון החוזר הזה, שהוא יזם בכוחות
עצמו - " אני חייב להפסיק, אם אני אפסיק, גם החברה יפסיקו, די
חלאס, אנחנו אנשים בוגרים שצריכים להתחיל לדאוג לעצמם. יותר
מידי אנשים קרובים וגם לא קרובים מתים לי בזמן האחרון... את
יודעת..."
אני יודעת. ואני גם הבנתי שהוא צריך עזרה. שהוא לא סתם חוזר על
הדברים. שיש לו כוונה אמיתית. התחלתי לנהל איתו שיחות על
גמילה. על צורך ברוגע אבל הוא לא יכול להיות רגוע - "חמודה
שלי, את אולי כולך שאנטי שאנטי, אבל אני צריך את המהירות בחיים
בשביל הטעם לחיים." אז הוא היה קצת מכור. להתלהבות ואקשן
ופזיזות ואלכוהול ולסמים. כולנו צריכים את האדרנלין הזה, רק כל
אחד משיג אותו בדרך אחרת.
באמת שניסיתי לעזור לו. באמת שהבנתי שהוא משתדל. אפילו שלחתי
אותו לפסיכולוגים מומחים, להומואופתיים, לסדנאות. זה לא הזיז
לו הרבה. זה לא נתן לו סיבות להשיג אדרנלין מדברים מופשטים.
בסוף מצאתי טיפול מהפכני. טיפול בדוק, שמשלב מעגלי תמיכה,
טיפול אישי, היפנוזה וסדנאות סודיות, שכל מי שיצא מהן סרב לפרט
עליהן. זאת הייתה רק הפעם השנייה שלו שם. הוא חזר, מאושר כולו,
ואמר לי - "אני מרגיש שאני בדרך הנכונה. אני כבר שבוע נקי
מחומרים, ורק ביום שישי שתיתי 2 בירות. וזהו. אפילו חזרתי
הביתה במונית. אני כל כך שמח על הטיפול הזה. אני עומד להפסיק
לגמרי עם השטויות". ואז שאלתי אותו "אז מתי זה יקרה?" הוא סירב
כאמור, לענות לי בטלפון ואמר - "מותק, אני בדרך אלייך". הכרחתי
אותו להבטיח שהוא ייסע לאט, בכל זאת, השעה הייתה 4 בבוקר. הוא
רק אמר- "מותק, אני שועל כבישים מנובה, ואני תכף מגיע אליך,
שתראי שבאמת זה השפיע עלי. את יודעת שאני לא מבטיח סתם דברים,
אבל אני מבטיח שאני אסע בזהירות ולאט." אהבתי את נימת הקול
שלו, כל כך מרוצה מעצמו, כמו ילד קטן שהצליח לכתוב משפט שלם.
להגיע אלי הוא לא הגיע. נהג צעיר, כולו נער בן 19 ברגילה, קצת
שתה ועישן. מרח לי את הבחור על הכביש.