מקריות, איזה מין קונספט נחמד ומלא אופטימיות. הוא במקרה נדרס,
היא במקרה עברה שם ונאנסה. איפה הגבול של המקריות והדפוס? אם
הכל זה חלק מתוכנית חולנית של מישהו שמשחק בבני האנוש חסרי
ההגנה כמו משחק שחמט? שיכול לומר באמצע, או קי הפסדתי, מהתחלה,
הפעם אני הלבנים אתה השחורים.

לפתע באמצע הלילה התעוררתי, צעקות האימה שלי העירו אותי
והחזירו אותי חזרה אל תוך עולם החיים.
ברגע שעיניי נפקחו, תמונות האימה נעלמו, הסיוט נגמר.
ככה הם חלומות, נעלמים ברגע של התפכחות. לא זכרתי כלום מאותו
החלום הנוראי שפקד אותי דמעות ירדו מעיניי, מפלחות את לחיי
האמיצות, וקורעות את גרוני השביר, אותה ההרגשה חזרה, הדמעות
עלו עוד פעם, אך אף אחד לא היה שם בשביל לחבק, לאומר שהיה זה
רק סיוט, כולם הלכו, עפו ממחוזותיי לדרום לזמן החורף, ואני,
נשארתי פה בודד מחכה שיחזרו, שהקיץ יבוא עוד פעם.

אותה ההרגשה, הקבאץ' באמצע החזה, אותה ההרגשה סירבה לעזוב
אותי, הייתי חייב אוויר, קצת אוויר. לבשתי איזה טרנינג קרוע,
חולצת טריקו עזובה שמצאתי בארון ויצאתי החוצה אל האוויר
ה"צח".

יצאתי החוצה, אל הרחוב ההומה, חציתי באור אדום את הכביש, מרגיש
שמה שיבוא יבוא, ואם הוא יבוא אז הוא יבוא, ואם הוא בא אז לא
נורא, אך לפתע בעודי עובר הרגשתי מין צורך מוזר להסתכל על יד
ימין שלי, הסתכלתי ועובדה די מבהילה התגלתה מולי, בוהן ימין
שלי פשוט נעלמה. אין לכך תקדים, שפתאום הבוהן הימנית נעלמת לה
פתאום באוויר, הייתי די שיכור, מעייפות, אלכוהול, כבר לא יודע,
הכל התערבל לי. עצמתי את עיניי ופקחתי אותן כעבור מספר שניות
של ערפול מהול בקצת פחד והרבה פאניקה, האם זוהי סתם התלה
משונה? בדיחה עלובה, מה? אך העובדה לא השתנתה, אצבע אחת מתוך
העשר המפוארות שלי פשוט הפסיקה להתקיים, ברחה לה סתם ככה ביום
די אפל.

הרגשתי צורך עז לחזור הביתה, לשים את הראש מלא הסרטים שלי על
הכרית המתוקה שלי, ולחכות שבבוקר כל הבעיות שלי ייפתרו כמו
שקורה כל בוקר. הקשתי בנעליים האדומות שלי ומלמלתי לעצמי      
     
"אין מקום כמו הבית... אין מקום כמו הבית ", אך לאחר מספר
שניות גורלי המר התגלה לי, אני אהיה חייב ללכת הביתה (לעזאזל
אתך ג'ודי גארלנד) התחלתי ללכת לכיוון ביתי, תחילה צעדים
איטיים ומחושבים, מה שנהפך במהרה לריצת אמוק מלאת פחד
ופאניקה.

לאחר כמה דקות, מתנשף כמו חיה הגעתי לבניין שלי, הוצאתי את
המפתח, הכנסתי אותו לחור המנעול, וכאילו הדלת במין שביתה
איטלקית סירבה להיפתח. הפאניקה באותו הרגע שלטה בכולי, הסתכלתי
אל היד חסרת הבוהן ולפתע גיליתי שגם אחותה נעלמה. כמה מוזר זה,
שתי אצבעות, ביום בהיר כירח נעלמות להן אל תוך האוויר. לפתע
מחשבת התפתח הסורר שלי חדרה חזרה מבעד לפאניקה חזרה אל תוך
ראשי, מבטי בפראות התביית על העינית, מה שנגלה אל עיניי גרם
לליבי לצנוח אל תוך תחתוניי, יש ארו בדירה! גנבים בטוח פרצו אל
תוך ביתי, ונכנסו פנימה... ו... פתחו טלוויזיה... ומחכים
לחזרתי...? דפקתי בדלת בעדינות, לא רוצה להפריע יותר מדי, מחכה
לתשובה. התוכנית הגאונית שלי הייתה  לפרוץ פנימה, להכניע את
הגנב ים במכות קרטה ראוותניות סטייל ברוס לי, ולהשיב לי את
הממלכה שלי כמו הגבר שאני (קצת מופרך, אני יודע, אבל ששני
אצבעות שלך נעלמות, והמפתח לא פותח המוח קצת פורח והאגו הגברי
משתלט במהרה). דפקתי בשנית מחכה לתשובה, אגרופיי קמוצים כבטון,
עיניי קפוצות כמו אתלט לפני תחרות חשובה, אך כאשר הדלת נפתחה,
הפתעה חיכתה בפתחה.

בדלת עמד גבר בגיל העמידה, בעל שיער כסוף עם פסים שחורים
טבעיים, שני זאטוטים קטנים, אחד על כל רגל ומבט מופתע עטוי על
פניו.למראה האיש וילדיו, אגרופיי, שעד לפני שנייה היו מוכנים
לרסק על אויב שיבוא בשער עיניי, נרגעו ונהפכו רפויים לחלוטין,
עיניי נפלו ללא חזור אל הקרקע, באופן אינסטינקטיבי, ידי
המעוותת הוחבאה במהרה מאחורי גבי. סרטים עברו בראשי, מחשבות
רצו במהירות האור, הרגשת הביטחון הוחלפה במהרה בחזרה לפאניקה,
לא ידעתי מה לעשות, אנשים גרים בביתי, איך? כל העולם עצר, הכל
נכנס אל תוך הילוך איטי, לא יכולתי לחשוב, לא יכולתי לדבר, הכל
היה פשוט לא אמיתי.

שפתיו של האב המופתע החלו זזות, הבעתו השתנתה במהרה, לא הבנתי
מה הוא רוצה, והוא לא הבין מה אני רוצה, אך אז לפתע חזרתי
למציאות או לחלום או למה שזה אמור להיות.

" אפשר לעזור לך אדוני...?"
מיתרי קולי נטשו אותי. השאלה חזרה בשנית.
"אפשר לעזור לך?"

פעם שהייתי קטן לימדו אותי להירגע במצבי לחץ, הניסיון הראשון
שהיה לי, היה בגן חובה, שתי ילדים התחילו להקניט אותי, פתחתי
לאחד מהם את הראש והשני איבד שתי שיניים...

באותו הרגע, עליתי במדרגות, לאחר מספר צעדים שמעתי את הדלת
נטרקת בעדינות מאחורי, חזרתי לרחוב ההומה, בלי בית, ובבדיקה
שנעשתה, עוד שתי אצבעות נעלמו להן, הייתי מיואש, לא ידעתי מה
לעשות, אין לי מקום לישון, אנשים זרים גרים בביתי,אך לפתע
המחשבה נזרקה לראשי, הוא, הוא אף פעם לא אכזב, חברי ילדות תמיד
שם בשבילך, לא חשוב מה תעשה, הם תמיד יעזרו לך.

הפעם, התחלתי ישר לרוץ, הפחד מילא את כל כולי, לא ידעתי מה
לעשות, אך ידעתי שהוא יהיה שם, הוא תמיד היה שם.
הגעתי אל פתח ביתו, לאחר ריצת אמוק מזורזת במיוחד, רצתי במעלה
המדרגות, קומה שלישית, דלת מימין. כל שריריי היו כבר מיואשים
אף יותר ממני, רגליי כבר לא עמדו במאמץ, לפתע נפלתי, אך
הרציונל שלי עדיין עמד איתן על רגליו. דפקתי בחוזקה על דלתו,
הוא היה תקוותי האחרונה, המלאך השומר שלי שאף פעם לא אכזבני.
הדלת נפתחה לאחר מספר דקות, הוא פתח, אך לדאבוני, העיניים
החברותיות והאדיבות שכאשר ראו אותי זהרו במין זוהר שהייתי בטוח
ששמור רק לי, לא היו שם, במקום היו שם עיניים עייפות ומופתעות
מביקורו של זר באמצע הלילה. רציתי לאומר משהו, אך המבט ההוא
גנב את מילותיי, שתקתי. הוא ראה שאני במצב לא משהו, הוא הציע
להכניס אותי פנימה, אך סירבתי באדיבות היתרה שעוד איכשהו נשארה
בתוכי, רגליי חזרו לנשום ולפעום, ניקיתי את האבק שהצטבר עקב
צניחתי המפתיעה אל תוך הרצפה הקרה, קמתי על רגליי הדואבות,
ויצאתי משם, אך בתוכי, הכל התפרק, עכשיו, גם הוא לא שם, זה
כאילו הפסקתי להתקיים, תוך שעות מספר כל עולמי קרס עליי, כל מה
שהכרתי הפסיק להתקיים בשבילי.

בעודי מקטר לעצמי עיניי הופנו לפתע לידי, האצבע האחרונה שנשארה
ביד ימין נעלמה גם היא. לא ידעתי כבר מה לעשות, מחשבות אבדון
השתלטו על כולי, רציתי כל כך לישון, לשכב איפשהו, להטיל את
צרותיי אל תוך עולם החלומות המתוק והבטוח שלי, המקום שתמיד
הבטיח לי בריחה מהירה ויעילה מכל בעיותיי, רק לישון. נשכבתי על
ספסל רנדומאלי הספסל היה קטן מדי, בקושי התאים לממדי גופי
הגדול, עותק ישן של 'ידיעות אחרונות' שימש כשמיכתי הזמנית.
ברגע שנשכבתי, הרגשתי את נפילת המערכות בתוכי, חסר בית, אין על
מי לסמוך, ויד ימין שלי... ZZZZ

התעוררתי למחרת, הפאניקה המוכרת קפצה לביקור נוסף למראה המראה
שנחשף בפני עיניי. כל יד ימין וחצי יד שמאל נעלמו להן במהלך
הלילה, אין ידיים אין בית קשה... קשה.
תסמין איוב המשיך לצנוח עליי, גם הארנק שלי נעלם, אך מייד
הרגשת ההפתעה שמילאה את לבי, נעלמה, אף אחד לא הבטיח אבטחה
כשישנים ברחוב, אז לא ממש מפתיע שארנקי נעלם.

הצלילות שתמיד אפיינה אותי כבר נעלמה לפני כמה שעות, כל חלקה
טובה שעוד איכשהו נשארה תעלם עוד מעט.

השינה שוב נפלה עליי כמו שודדת, הפעם כשהתעוררתי הקורבנות היו
שתי רגליי, פתאום הספסל הרגיש יותר נוח משום מה. הפאניקה כבר
לא הייתה, היא הוחלפה בדיכאון וייאוש, ניצוץ התקווה שעוד
איכשהו נשאר נלקח יחד עם הארנק שלי.

צל האנוש כבר עזב אותי, כל מה שהגדיר אותי כאדם, תעודות
מסמכים, נעלמו גם הם במהלך הלילה, אני בכלל קיים? אני בכלל
אדם?

מחשבות קיומי עייפו את מוחי עד מאוד, עיניי כבר לא התריעו, הן
פשוט נעצמו מעצמן, מלוות יד ביד עם השינה המרגיזה הזו, זה נראה
כאילו כל פעם שמשהו קורה, זה קורה כאשר אני לא רואה זאת. אחרי
זה כבר נעלמתי לחלוטין, כל גופי נעלם בדיוק כמו הלילה, נעלמתי
בבוא הזריחה. תוך 24 שעות, כבר לא הייתי. עולמי לא רק קרס
עליי, הוא פשוט הפסיק להתקיים, כותרות הסיום נפרשו, נעימת
הסיום הושמעה, כך נגמר הסרט המאוד קצר שלי, לא אהבתי את הסוף
במיוחד, קצת קיטשי מדי לטעמי.

אחרי אותו היום, שאלתי את עצמי רבות מדוע אני, האם השטן ישב עם
האלוהים בשנית והחליטו על עוד בן אדם רנדומלי שאמונתו תיבדק,
או שמא פשוט נשפכה כוס פטל על הדף שלי בספר החיים. הכל כל כך
מעורפל והכל כך אפשרי.

אני אף פעם לא חשבתי על הדברים שאני אפספס אם אני אעלם לי יום
אחד. חיבוק אוהב של בן אדם קרוב, קרני השמש החמימות אחרי לילה
קריר, משקה קר ביום חם, דברים שאני לעולם לא אחווה יותר, אך
יותר מכל אני אתגעגע לדבר אחד, לאותן המלים המיוחדות שריגשו
אותי כה בעבר, המילים שלכל אורך ההיסטוריה גרמו לגברים ולנשים
בכל רחבי העולם להשתגע, אותן המילים המיוחדות שאני לא אשמע
יותר מאותה האישה המיוחדת שלי באותו המקום המיוחד שלי... הנה
האוכל שלך, תרצה גם...