החיים יפים כשאתה יוצא עם בחורה אילמת. בתחילה היו לך
הסתייגויות מהנושא כמובן, זה רק נורמלי, בעלת מום וכל העסק,
שנאת את עצמך על זה שהמחשבה הראשונה שחלפה במוחך הייתה מה
יגידו החבר'ה, אבל גם זה נורמלי.
ובכלל אתה בחור נורמלי, תואר ראשון, עבודה טובה, שעות ארוכות,
כל לילה אתה נרדם מול טלביזיה דולקת המשדרת אליך מסרים מקהים,
אתה לא מישהו שאי פעם יחשוב לצאת עם אילמת, ודווקא בגלל זה...
ובסה"כ החיים יפים, היא אולי לא דוגמנית על אבל היא מספיק יפה
בשביל שלא יהיה לך שום סיכוי איתה אלמלא המום שלה, אתה יודע.
'ואני כנראה הבחור השטחי ביותר בעולם...' אתה מפטיר כלפי עצמך
מבלי שלעצמך יהיה אכפת, 'לצאת עם אילמת רק כי היא יפה'. אבל
אתה טועה, אתה לא הבחור השטחי ביותר בעולם, אתה נורמלי, וכך אף
רגשות האשם.
היא אף פעם לא מתלוננת על דברים שעשית וכמעט לא מבקשת כלום, כי
היא אילמת מלידה וכבר התרגלה לפתור את בעיותיה בינה לבין עצמה.
והיא תמיד מקשיבה בעניין למה שיש לך להגיד, וגם אם אין לך אז
זה לא נורא. כשאתם שוכבים היא כמו חיה, משתמשת בגוף שלה כמו
כלי, הצליל היחיד שנשמע הוא הצליל המעומעם של חיכוך גופותיכם
אחד בשני שעה שהיא מביאה את עצמה לאורגזמות שקטות. וגם אין מה
לדבר על חשבון הטלפון שלך שצומצם בחצי לפחות מאז הבחורה הקודמת
שיצאת איתה. והיא שותקת, מן הסתם, במשך שעות כשאתם ביחד, וזה
בסדר מבחינתך.
אלא שלאחרונה אתה מרגיש בודד, גם כשהיא ממש ליד. והשקט הזה
מוציא אותך מדעתך, ובא לך לצרוח לה "תגידי משהו כבר, יא זונה
שקטה!" אבל אתה אף פעם לא עושה את זה. אתה רק מציין לעצמך
שהבחורה הבאה שתצא איתה תוכל לדבר, ותדבר, מן הסתם, במשך שעות
עד שקולה זה יהיה מאוס בעיניך כפויות הטובה.