הסיפור הראשון שאני מעלה לפה.
אחרי שהתחלתי לכתוב את הספר שלי כתיבת הסיפורים הקצרים הוזנחה,
ועכשיו כבר די קשה לי לחזור לזה (יש תחושה של חוסר מקום
להתפתחות הדמויות) אז תתחשבו בזה כשאתם קוראים.
הסיפור הבא הוא זכרונות של אירוע שבאמת קרה, עם שינויים קלים
וכבדים בעלילה ובדמויות, לכן אל דאגה, אין לי שום כוונה לממש
שום דבר שאתם הולכים לקרוא.

אף פעם לא אהבתי לנהוג.
אבל היום ידעתי שזה הולך להיות סיוט,
הערב התחיל כרגיל, למידה חסרת תועלת לבגרות בהיסטוריה,
מאוחר יותר יצאנו, כל המשפחה, למסעדה הסינית הקבועה שלנו, לרגל
חגיגות יום ההולדת של אח שלי.
אמא שלי החליטה שאני לא נוהג מספיק והכריחה אותי לנהוג בחושך
בדרך שאני לא מכיר. האוטו התניע כרגיל, התחלתי להתעצבן,
וכשעברנו את הקילומטר הראשון זה היה רשמי, אני מעוצבן והאוטו
המחורבן נוטה ימינה.
יד ימין התעייפה מהר מלהחזיק את ההגה, עברתי ליד שמאל.

אח שלי נורא התרגש כל הנסיעה, זו המסעדה היחידה שהוא מכיר,
היחידה שהוא מוכן להיכנס אליה. הוא כל כך התרגש עד שלא הצליח
לסדר לי את השלט של ה"נהג חדש" בשמשה האחורית, ככה שכל הנסיעה
היה לי גוש צהוב תקוע במראה, נמאס לי! הרגשתי שאם אני עוזב
לשניה את יד שמאל מההגה אנחנו סוטים מהכביש ומתרסקים על
השוליים.
אך יש דברים טובים במסעדות, למשל: תמיד אפשר להזמין מנה שלא
הזמנת בעבר. אז לא עזבתי את יד שמאל.
"פה תפנה שמאלה", הורתה לי אמא שלי.
פניתי.
"אז מה אתה הולך להזמין?" שאלה את אחי.
"בשר ב..." ידעתי את התשובה, הוא הולך להזמין בשר בקר עם
חצילים, המנה הקבועה שלו. "נו... איך קוראים לזה?" לא עניתי,
התפללתי שיסתום כבר, שידע את התשובה כבר!
"חצילים!" התפרצה אמא שלי בהתלהבות.
"כמה מפתיע", מלמלתי.
"מה?" שאלה אמא.
"כלום..." עניתי, הכביש נהיה חשוך, מדי פעם עברה מולנו מכונית
אבל בכללי הכביש היה די ריק.
עברנו נסיעה לא קצרה עד שהגיע הרמזור הבא, אדום.
היא הגבירה את הרדיו, "יש היום תוכנית נהדרת ב-88 על האלבומים
הראשונים של כל הלהקות מ..." לא הקשבתי, רציתי כבר להגיע
למסעדה, לפתוח את התפריט ולהזמין מנה כל כך מיוחדת וכל כך
מגעילה שאף אחד חוץ ממני לא יגע בה. יעבור הרבה זמן עד שזה
יקרה.

הנסיעה המשיכה חלק, עברנו עוד כמה רמזורים אדומים ואחד ירוק.
אמא שלי ניסתה להתחיל לנהל איתי שיחה. אני נוהג, אני מעוצבן,
וממש אין לי כוח לשיחות שלה, זה בטח היה קשור לבגרות במוסיקה,
היא כבר כמה ימים מופתעת מזה שהבגרות הזו לא מזיזה לי.
נמאס לי ממוסיקה, נמאס לי לקרוא תווים.
החלשתי את הרדיו, הרמזור סירב להתחלף.
מכונית אחת צפצפה בקולי קולות.
"מה יש לה?" התחילה שוב אמא שלי, "זה רמזור אדום."
"אולי היא מנסה להגיד לנו משהו?" עניתי, "אולי יש לנו פנצ'ר
בגלגל ובגלל זה האוטו נוטה ימינה?"
"אל תדבר שטויות!" פצחה, "מכוניות מצפצפות בגלל ש... טוב, הן
פשוט אוהבות את זה."
זה נשמע לי כל כך טיפשי, "ומה עם הנהג שמצפצף? בטח יש לו
סיבה..."
"לא," המשיכה, "הן פשוט מדברות ככה". חשבתי אולי היא צוחקת
איתי, אבל היא לא צחקה, אפילו לא חייכה, נמאס עלי כל היום
הזה!
הבגרות בהיסטוריה כל כך משעממת, והמסעדה הזו כבר כל כך נמאסה.
"אמיר... אמיר!" פצח אח שלי, "למה שלא נלך לגוצ'ה, או נלך
למסעדה של פירות ים? חה חה חה."
אני לא יודע למה, אבל משום מה הוא נורא אוהב לצחוק עלי ועל
הטעם שלי באוכלים.
"אולי יש פירות ים בסינית הצהובה", זה היה השם של המסעדה שלו,
"אתה מתרגש?"
אני בטוח שאם לא ידעתי שזה יום ההולדת שלו הייתי עוזב עכשיו את
יד שמאל.
"אמיר, ירוק!" אמרה לי אמא שלי.
אולי בגלל זה צפצפה המכונית קודם?

המסעדה ממוקמת באמצע תחנת דלק בפרוורים של רמלה, וכדי להיכנס
אליה צריך להיכנס לרחוב צדדי ולעשות סיבוב פרסה, אח שלי התבלבל
וכמעט התחיל לבכות.
"מה? לאן אתה נוסע?"
"שי," עניתי, "סתום!"
"מה אתה רוצה ממנו?" השיבה אמא שלי.
נכנסתי לבסוף לתחנת הדלק, כשניסיתי לחנות אחת המכוניות שעמדו
לתדלק הביאה רוורס וכמעט נכנסה בי.
"ראית מה הערבים האלה עשו?" התחילה שוב פעם.
"איזה ערבים?" שאל אח שלי בחטטנות ובבהיה מוחלטת בדלת המסעדה.
הם התחילו לדבר על האירוע ואני התפוצצתי מבפנים! מאיפה לה שאלה
ערבים? וגם אם כן, למה פתאום זאת לא המכונית שאשמה בחוסר
הנוחות שלה?

אני שונא מוסיקה מהמזרח הרחוק.
בעצם, אני שונא כל מוסיקה שהיא לא קלאסית או פרוג.
המסעדה מלאה במוסיקה סינית פנטטונית מונוטונית.
"אני שונא מוסיקה מהמזרח," התלוננתי לאמא שלי כשהתיישבנו
לשולחן, "היא כל כך אותו הדבר."
לצערי היא חייכה והציצה בתפריט.
עשיתי כמוה.
"תראה, יש פה פירות ים!" צווח אח שלי.
"ששש..." התלוננתי, "אז מה?"
מהשולחן ליד הציצו זוג עיניים מוכרות, בחיים שלי לא ראיתי את
הבחורה אך במבטה היה משהו מרגיע, משהו מוכר. היא ישבה ליד חבר
שלה, נראה היה כאילו גם הם בארוחה משפחתית, הרגשתי שהיא סובלת
כמוני, הרגשתי את המבט שלה מתחבר עם המבט שלי, חייכתי והפנתי
את המבט חזרה לתפריט.
היא ישבה עם חבר שלה, ולא היה לי כל יצר ליצור איתה קשר מסוג
כלשהו.
"מה תלצו להזמין?" צפצף קול דק במבטא סיני מעבר לכתף שלי.
"בואי יותר מאוחר, עוד לא החלטנו", ענתה אמא שלי.
"שי," פצחה שוב, "אני לא רואה את המנה שלך."
אח שלי נכנס לפניקה, "מה? לא יכול להיות!!! תחפשי יותר טוב."
בסוף הם מצאו אותה, מנה מספר 166 אם אני זוכר נכון.

התפריט היה בשרי ברובו.
קשה לי לאכול בשר, אני מאמין גדול בצמחונות אך חלש מכדי להיות
צמחוני.
בשר לבן נשמע מעניין, אך אמא שלי אמרה שהיא לא הולכת להזמין
ברווז אז עברתי לאזור מנות הברווז.
"מעניין, מה זה הרוטב צדפות הזה?" שאלתי.
"נשמע לי מגעיל", ענתה אמא שלי.
החלטתי להזמין בשר לבן ברוטב צדפות, גם בגלל שמנות הברווז נראו
דוחות וגם בגלל שאמא שלי אמרה שזה נשמע לה מגעיל.
"תראה את זה," פצחה פעם נוספת, "ברווז בדבש וג'ינג'ר."
לא האמנתי! אמא שלי רוצה להזמין ברווז!
"איך זה נשמע לך?" שאלה.
"בסדר", שיקרתי.
"טוב, אז נזמין את זה!" משום מה נשמע קול התלהבות בדיבורה.
המלצרית באה ורשמה את המנה של אח שלי: בשר בקר עם חצילים. את
המנה של אמא שלי: עוף מוקפץ עם אננס. ואת המנה שלי: ברווז עם
דבש וג'ינג'ר.
ואז בא קטע דפוק: אמא שלי החליטה להזמין נודלס. היא ידעה בדיוק
מה היא רוצה אך התביישה להפגין ידע במאכלים (למרות שיש לה מושג
או שנים בבישול סיני...), אז היה לי ולה ויכוח די מטופש על סוג
הנודלס אליו היא מתכוונת. המלצרית אמרה שיש שני סוגים, אורז
וביצים.
"את רוצה נודלס ביצים", אמרתי.
"לא, אני רוצה את זה שיוצא בצבע צהוב כזה עם ירקות."
"נו... זה נודלס ביצים."
"אולי תגידי את?" פנתה למלצרית.
"אין למה, פשוט תרשמי נודלס ביצים."
המלצרית: "נודלס אולז זה יוצא דק כזה ממש כמו שיעלות וביצים
יוצא בצבע צהוב."
אני: "נו, אז את רוצה נודלס ביצים."
אמא שלי: "אתה בטוח?"
"כן!!!"
בסוף היא הזמינה נודלס ביצים.
הקטע במסעדה הזו, שמביאים את המנות על צלחות הגשה נפרדות וכל
אחד מהיושבים בשולחן מוזמן לקחת מכל מנה כאוות נפשו. ככה שאין
דבר כזה מנה שלי או שלו, אלא בחירה שלי או שלו.

"היום יום הולדת..." אמא שלי החליטה לעשות מעצמה צחוק.
היא שרה. לא בקולי קולות, אבל מספיק חזק כדי להתעצבן עליה.
עברנו על כל שירי יום ההולדת האפשריים!
נכנסתי לדיכאון יום הולדת. זה קורה כל שנה ביום ההולדת שלי, אך
הפעם זה בא לידי ביטוי דווקא ביום ההולדת של אח שלי.
העפתי מבט לבחורה מהשולחן ליד, היא הייתה עסוקה בחבר שלה שהיה
עסוק בלדבר עם אמא שלו או עם דודה שלו, היו שם הרבה אנשים
זקנים.
"שמת לב שלסינים אין רי"ש?" התחילה אמא שלי שוב.
"כן, אמא, אין להם רי"ש", עניתי.
"זה מצחיק", התפרץ אח שלי.
"ששש... אתה צועק", התלוננתי.
"יום הולדת, יום הולדת, הנה בא..."
דפקתי את הראש בשולחן.

הגיעו שתי מנות: עוף ורוד ורירי עם אננס, המנה של אמא שלי,
ובשר בקר עם פטריות, "המנה שלי".
חפנתי כף ב"מנה שלי" ושמתי בצלחתי.
זה בכלל לא היה ברווז בדבש וג'ינג'ר.
"זה לא מה שהזמנו", אמרתי לאמא שלי.
"סליחה", פנתה אמא שלי למלצרית, "זאת לא המנה שהזמנו."
לדבר הבא אף אחד לא הכין אותי מראש: המלצרית באה, לקחה לי את
הצלחת ובתנועות מאיימות רוקנה את תוכנה לתוך צלחת ההגשה, אחר
כך לקחה את צלחתי, את מזלגי אשר אהבתי, את צלחת ההגשה, ואמרה:
"מצטעלת, בלווז בדבש וג'ינג'ל כבל בדלך."
המלצרית הסתובבה ויצאה עם כל מה שחפנה בזרועותיה הדקות.

המנה של אח שלי הגיעה, היה זה נראה כמו קיא של חרגול בתוספת
רוטב שחור סמיך עם חתיכות חצילים מטוגנות.
הגיעה גם מנת הנודלס המיותרת, הארוחה הייתה דוחה.
הכול מתוק כזה, ריח מונוטוני מעצבן.
הפעם לא הייתה לי הזדמנות קלה לסיים הכול בעזיבת יד, לכן חפנתי
את הסכין ביד, זה קצת יותר קשה מלעזוב הגה...
בסוף לא יצא מזה כלום, נראה לי שמנת הברווז הייתה בכל זאת
מסקרנת ולא רציתי לפספס אותה (ג'ינג'ר ודבש... את זה עוד לא
טעמתי).
המלצרית לא מיהרה לבוא עם צלחת, מזלג ומנת הברווז שלי, ומדי
פעם טעמתי עם הכף או עם הסכין שאחזתי את המנות.
לאחר דקות מספר ולאחר כמה שירים מביכים ושקטים ליום הולדת,
החליטה אמא שלי שאני צריך צלחת ומזלג (למרות שלא היה לי
תיאבון). היא קמה מהשולחן, צעדה לעבר שולחן ריק ליד ופילחה לי
צלחת ומזלג.
'תודה רבה באמת', חשבתי לעצמי.
אכלנו.
לא היה מלהיב במיוחד.
התמלאנו.

למסעדה נכנסו בינתיים עוד כמה משפחות.
"איזה שירות", פצחה אמי, "אני לא באה לפה יותר."
היה נדמה לי לרגע שאח שלי עומד לפרוץ בבכי.
"בהחלט!" הגבתי.
עברו דקות מספר, צלחות ההגשה התרוקנו והמלצרית באה ואספה
אותן.
"אל תדאגו," הרגיעתנו, "הבלווז כבל בא."
האמת, לא דאגתי.
בשולחן ליד נראתה הבחורה מחויכת ומאושרת, הייתה לי הרגשה לא
נעימה. נראה היה לי כי יש בה משהו מזויף. היא קלטה שאני מביט
בה, העפתי את המבט למקום אחר.
באוויר נישא ריח רקוב קצת...
המנה "שלי" הגיעה!
היא נראתה שונה מהאחרות, צורת ההגשה היתה מקורית טיפה, אך
כשטעמתי גיליתי טעם מוכר ומעצבן, היה לזה בדיוק אותו טעם מתוק
ורירי כמו לשאר המנות במסעדה הזו.
אמא שלי קצת התלהבה מהג'ינג'ר אבל בסוף אני אכלתי את הכול כי
אמי ואחי היו שבעים.
השולחן פונה כשסיימתי לאכול. החשבון הגיע. בא לי להקיא.
אני לא זוכר כמה זה היה, אבל המחיר היה מוגזם, אמי חטפה
קריזה.
השארנו את הסכום המבוקש, טיפ דל (מאוד) ויצאנו בהרגשה רעה ולא
נוחה.
ההליכה לאוטו הייתה מלווה בביקורות לא נפסקות מצדי ומצד אמי על
המסעדה.

היציאה מתחנת הדלק (שם הייתה ממוקמת המסעדה) הייתה חלקה ונוחה,
אך מכונית אחת קצת הפחידה את אמא שלי כשעברה לנתיב שלי
במהירות.
"מה קורה?" צעקה, "לא ראית אותו?"
"ועוד איך שראיתי", התעצבנתי.
"אז למה עשית את זה?"
"כי לא ידעתי מה הוא הולך לעשות!!!"
כמו שאתם מבינים, החל ויכוח צעקני ביני לבין אמי, היא החליטה
שזו אשמתי אך זו לא הייתה אשמתי, באמת שלא ידעתי מה עובר לנהג
הזה בראש.
"בכביש צריך להיות חכם ולא צודק", צפצפה.
השתגעתי!
באופק ניצב רמזור אדום, התקרבתי במהירות ודפקתי ברקס נוראי. זה
השתיק אותה קצת.
"אמרתי לך", הסברתי בכעס בפעם המאה, "הוא היה בנתיב השמאלי
וחתך לימני בדיוק כשנכנסתי."
רק עכשיו היא הבינה, רק עכשיו היא הייתה מוכנה להקשיב.
המשכנו לנסוע, יד שמאל על ההגה, האוטו עדיין נוטה ימינה.
"אתה יודע, אמיר," התחילה, "שמעתי היום ברדיו שסופרים לא
מקבלים כלום על הוצאת ספרים, הכול הולך למול"ים."
נראה לי שזה היה קשור לשיחה על שבוע הספר...
התעניינתי, שאלתי אותה המון שאלות בקשר לזה.
"מה?" פרץ אח שלי, "אתה מתכוון לכתוב ספר?"
אני עוזב את יד שמאל! אני נשבע שאם הוא ימשיך אני עוזב את יד
שמאל!
"לא", שיקרתי. יש לי ספר כתוב שמחכה לשכתוב בתיק בית הספר.

נראה היה שכל מטרה חיובית בחיי אבדה: לספר שלי אבדה כל תועלת,
יש לי טעם מכוער בפה, אני עייף, מתוסכל, מסוחרר, בפניה הבאה
שמאלה אני עוזב את יד שמאל! סופי!
ואז זה בא.
"מה קורה עם איתן מבית ישראל?" איתן הוא אחראי הכספים בשנת
השירות שאני הולך אליה בשנה הבאה, פתחתי את העיניים.
נשמתי.
"מה איתו?" נזכרתי בטיול המדהים שעברתי עם המכינה. [1]
"הוא צריך להגיד לי מה קורה עם המלגה שלך", הנה הפניה שמאלה.
אני עם שתי הידיים על ההגה, זה סיבוב פשוט ובזווית כהה אבל בית
ישראל (המכינה) היא לא משהו שאני מתכוון לוותר עליו בזמן
הקרוב. נזכרתי בכל החבר'ה הנהדרים שפגשתי שם, ועל זה ששם יהיה
לי זמן לכתוב את הספר שלי כמו שצריך, משום מה כבר לא אכפת לי
אם אני אפסיד מההוצאות שלו.
"מחר אתקשר אליו", סיכמתי.

הגענו הביתה בשלום, עדיין קצת עצבני ועייף, אך בשלום.
שטפתי את הטעם המזעזע של המסעדה בכוס מים מינרלים, שכבתי על
הספה וצפיתי קצת בטלוויזיה.
הרגשתי שאני מתחיל להרדם.
תופעה מעניינת שקורית לי מדי פעם זה שלקראת השינה, כשתת המודע
גולש למודע, צצה לי תזמורת קלאסית בראש ומתחילה לנגן יצירות
שמעולם לא שמעתי, חומר מקורי בהחלט, אך תמיד אני שוכח את
המנגינות כשאני מתעורר...
הפעם זה קרה שוב, התזמורת עלתה על הבמה, המנצח עמד זקוף על
בימתו.
בהינד הזרוע הראשון של המנצח החלה החצוצרה בפתיחה.
מנגינה רגועה וחולנית כזו, חוזרת על עצמה...
החל דימינואנדו של החצוצרה. שקט.
ובום! טוטי של התזמורת!
היו בה כל כלי הנשיפה (חלילים, חצוצרות, קלרינטים, באסון,
טובה, קרנות וכו'). היו בה המון כינורות וצ'לואים, נבל אחד,
באסים, כלי הקשה למיניהם - והכי מפתיע, היה שם פסנתר.
אני לא מעריץ גדול של הכלי אבל הפעם הוא היה שותף בחגיגה.
המוסיקה היתה דיסוננטית קמעה, לא יותר מדי אך לא מאופקת מדי,
הזכירה לי את סימפוניית הצ'מבר של שוסטקוביץ', רק יותר מלאה,
שילוב מטורף בינו לבין ריכרד שטראוס.
היצירה התפתחה.
נרדמתי.
אני עדיין מסוקרן לדעת איך היא נגמרה, עוד סיבה לקום בבוקר,
עוד סיבה לחכות ללילה, עוד סיבה להשאיר את יד שמאל על ההגה.


[1] בדף שלי יש מספר לא מאופק של תמונות מאותו טיול מדהים.
ביניהם: "מתנה ליום הזיכרון" "לאן" "חיפושית אקראית" "בית
ישראל על גחלים" "אש - מתנה לל'ג בעומר"... ועוד בהמשך אני
מקווה