קיומיות. מילה מוזרה עם השלכות מוזרות עוד יותר.
לא רק המילה מוזרה אלא גם מה שהיא מייצגת..
הקיומיות עצמה היא המוזרה מכל.

אני יושב  לי כאן בתחתוני בוקסר אל מול מסך  מרצד בנמספר
אינסופי של צבעים ונקודות.
חברה שלי יושבת  בצידו השני של העולם. יושבת גם כן אל מול מסך
דומה. סביר להניח שהיא עירומה  ומביטה גם כן באינסוף נקודות
מרצדות.
היא אוהבת אותי, ואני אותה, ואני מנסה להיאחז בטיפה של מקוריות
על מנת להעביר לה רגש שקרוי אהבה דרך מספר נקודות על מסך.

אכן קיומיות מוזרה.

אני מחפש. אני מסתכל מסביב. אני תר אחרי  מזון למוח שלי. אני
מחפש מקור השראה. אני מעיף מבט רחב בהכול ובולע את המציאות
בעיניי.
הספרים, החבר שלי ששוכב לידי בתחתונים, התיק, הלכלוך על
הבהונות שלו, המוזיקה שבוקעת מהרמקולים שמסביב וכמובן שהמסך
הזה.

אכן קיומיות מוזרה.

אני מנסה להיאחז במשהו וכל  פרט שנופל לתוך עיניי מוביל
למחשבה. המחשבה מובילה למחשבה נוספת ותוך שניות ספורות נטווה
במוחי  עולם דמיוני שלם שהתחיל מכלום.

אכן קיומיות מוזרה.

כל עולם מוביל לעולם נוסף, וכל פרט מוביל לעולם חדש.  כל
העולמות משתלבים יחדיו לעולם אחד גדול יותר. מספר אינסופי של
מציאויות נפרדות ושל אמיתות סותרות שמשתלבות אחת בתוך השניה,
בתוך מעגל החיים.

ואני יושב פה מול המסך ומנסה להיות חלק מכל זה.

אכן קיומיות מוזרה.

אני יוצר את העולם. אני אלוהים, אבל אין לי רשות כניסה לתוכו.
אז אני פשוט יושב פה ותוהה על איך הדברים מתקיימים להם
בלעדיי,. מתקיימים באיזשהו אופן מוזר וסוטה.

והדבר היחיד  שנשאר לי לעשות הוא לכתוב על זה.

אכן קיומיות מוזרה