עוברים על פניה, לבושי שחורים. אחד מניח זר, אחד מביט בה במבט
כאוב, ויש כאלה שלא מסוגלים להביט בה ומסתלקים במהירות בעודם
מנגבים את הדמעות המתפרצות. שיחות סתמיות שנועדו להחביא את
טפריי הכאב שהתחפרו בבשרו של כל אחד מהנוכחים. הינה עוד
עוברים, מביטים בתמונתה המונחת ליד הארון, הממחטות ביד הרועדת.
ואז עיניהם עוברות אליה, שלווה כל כך, כאילו שהיא נמצאת בתוך
אגדה. לבושה בשמלה האהובה עליה, מוקפת בקטיפה לבנה כולה רוך
ואור. כמעט שרואים את החיוך מתגנב אל זווית פיה. מסביב הכל
שחור, האורחים הרבים הקפידו. נערות צעירות, מבוגרים, ילדים של
קרובי משפחה שגם הם באו - על כולם התחבבה, וכולם מרגישים
בחסרונה, לכל אחד מהם הייתה יקרה מפז. תמיד חייכנית, גלויה
ואדיבה. כל תנועה בתנועותיה נראה כריקוד קטן וקסום בדיוק כעולם
שבו האמינה. העולם הזה ייחד אותה, יצר מסך זוהר ומדהים ביופיו
ודקותו, בינה לבין האחרים. היא הייתה מרשימה כל כך, מקסימה.
נראתה כציפור היושבת על ענף, אפשר היה להושיט אליה ידיים, אך
לעולם לא לגעת בה. אותו מסך שייחד אותה, הוא זה שאטם אותה,
והרחיק אותה, וגרם לה לשתוק. היא מעולם לא שיתפה איש ביותר
מדיי ממחשבותיה שנדדו לארצות מרוחקות ונופים מרהיבים, או אל
תוך דפיו של ספר שקראה ומיד, כדרכה להכריז על כל הספרים,
הכריזה שזהו האהוב עלייה ביותר. פניה הבהירים היו מוקפים
בתלתלים חומים, רכים, מאלה שנועדו להתנופף מאחורי בנות כאשר
התנדנדו על נדנדות, או רצו במשחקי תופסת. ומאוחר יותר, להסתיר
את פניה המעודנות כאשר רוכנת מעל ספר בחדרה.
והיא, היא המופלאה, אינה עוד.
כדרכן של כל האגדות, נמוגה לאט לאט, כמעט מבלי להבחין בכך. ואז
נעלמה בפתאומיות. אין מילים לתאר את הזעזוע שעבר בכל אחד מן
האורחים שבאו, כאשר שמעו עליה. עולמם כמעט שחרב עליהם, מסך
שחור הטיל צללים מפחידים על מקומות שאילו הייתה עוד, הייתה
מאירה וגורמת להם להיראות נעימים. נראה היה כאילו השמש שקעה
ולא תעלה עוד, כאילו כל החיוכים בעולם נמחקו ולא יעלו עוד על
פני איש, כאילו הציפורים פסקו מלשיר ונפלו ארצה. אז הגיע הבכי,
מר כגורלם של הנידונים לאבדון. דמעות, כמעט גשם של דמעות.
עיניים אדומות וריסים רטובים של אנשים שונים, שהיא הייתה הקשר
היחיד ביניהם. היא קישרה בין כל כך הרבה אנשים, גרמה להם להכיר
ולהתחבר, ועתה כשאיננה נראה כאילו הקשרים הלאה כבר לא ראויים
להתקיים. נבוכים מעט ניגשים אותם האנשים בעלי הקשרים, מחליפים
מילה או שתיים, ואז יורד מסך. דקיק, בלתי מורגש, אך יציב כסלע.
מסך המונע מהם להתרפק אחד על השני ולשתף בכאב, במחשבות
ובגעגועים, ומאוחר יותר ימנע מהם להיפגש, לדבר, לזכור אחד את
השני, וישכחו. נראה היה שלקחה עימה את כל הדברים שהקימה, והיא
הקימה כל כך הרבה דברים. אבל שמאיים לשווא להתפרץ נמצא בכל אחד
מהאנשים בחדר הגדול, שנהיה צפוף עתה. כמו נהר שוצף העולה על
גדותיו, אך האיפוק שבהם מונע את ההתפרצות הנוראית. סכר הרסני,
שיום אחד ייפול, ומשקלו יפיל אותם יחד איתו.
אם להביט טוב טוב, אפשר לראות את תחושת הכאב באוויר, את הצער
העמוק. כתמים אפורים נוזליים שמתפשטים בכל מקום, ואין איש
שמבחין בכך, מלבדה.
שוכבת היא בארונה, בין הקטיפה הלבנה, ולא מבינה מדוע אבלים
כולם. הריי היא לא מתה.