מרגיש כזה נופל למקום בכלל לא טוב. וזה לא שערפל מכסה לי את
המקום הזה. להפך. לראשונה בחיי המזוייפים, אלו שאני חי יום
אחרי יום בלי שום שינוי אמיתי, מהותי, סופסוף אני כן עם עצמי
ועם מה שזייפתי (באמנות אין קץ, יש לציין). אז עכשיו, ממש
עכשיו, בגיל עשרים העגול, בתוך חממה מופלאה וירוקה במיוחד, עם
שלושה פסים על כל זרוע, אני קולט פתאום את הבועה החונקת שלי.
ובום. אתה לא מכיר את תל-אביב ולא את הגליל. אין לך תחביבים.
אתה לא פתוח לאנשים חדשים. לא זיינת, מזמזת, התנשקת (אפילו על
הלחי) עם בחורה. לא אהבת. היו שאהבו אותך, אבל עבר להם (מעניין
למה...!). ואת המשפחה שלי, אני מכיר? הם מכירים אותי? לא אכפת
להם ממני. יושב, מסוגר, כבר שנים בתוך חדר לבן בלי אף תחביב
רציני. אף אחד לא מניד עפעף. שוקע לתוך האוקיינוס שלי, וכולם
יצהלו. אז בצבא התחלתי "לדבר" עם אנשים, עם בנות. להצחיק,
לשבות. וכולם ממש אוהבים אותי. ולא. לא באמת. לא אוהבים. לא
אותי. הרי אני כ"כ מזוייף כבר שנה ועשר. איך אתם לא קולטים את
זה? אתם אפילו לא מנסים! אז זין, זין על כולם ועל הכל. כל הזמן
חושב, "יאללה, תגמור צבא, ותתחיל חיים אמיתיים, בחוץ". בולשיט!
אם לא היה כלום עד עכשיו, גם לא יהיה. אתה כלום, ואתה תשאר
כלום. הרי כל האחרים מסביבך לא צריכים לחכות לשום "נקודת
פתיחה". הם עושים הכל, ועכשיו. הם חיים. עכשיו. ורק אתה, אני,
יושב בחדר ומאונן על חיים של אחרים. מציאותיים, ושלא. ומאשים
את כולם. לא אותי. אידיוט!