הולכת עקב אחר אגודל,
מפחדת - רק לא ליפול מטה.
הנהר גועש ללא הרף,
הלבה צובעת הכל באדום בוהק.
ואני רק הולכת עקב אחר אגודל,
רק לא ליפול.
הפחד משתק ואני עוצרת רגע קט,
מתבוננת למטה והצמרמורת משתלטת עלי.
קשה לי לנשום.
מרימה את ראשי מעלה ועוצמת עיניי,
מתפללת לאלוהים בשקט שיציל אותי.
מחליטה להמשיך ללכת -
קרש העץ דק ורופף, והקצה לא נראה.
חושבת לעצמי - מה יקרה אם אפסיק ללכת?
מה יקרה אם אעמוד במקום ?
אני מסתכלת לצדדים -
כן , יש כאן כמה שיושבים על הקרשים,
אבל יש כאלה -
שכבר לא רואים אותם ,
אולי הם הגיעו לקצה.