אני מעולם לא אהבתי את הארוחות המשפחתיות האלה, מעולם.
כל אחד סגור בעצמו, אך למרות הכל מנסים להראות פתיחות, ובמהלך
זה שיש צרחות באוויר אני תמיד מוצאת מפלט בחדר הישן של סבא
שלי, כל החדר מלא בתמונות של הנכדים, ותמונה גדולה שלי בגיל
שנתיים.
הוא אהב אותי כל כך, ואני אותו, הוא אהב אותי יותר מכל הנכדים,
הוא לימד אותי לשיר, לקרוא ולהיות רוחנית כמו שאני.

אני מסתכלת על הכל ומוחה דמעה לפני שמישהו יבוא ויראה את
התפרצות הרגשות שלי...

הארוחה מלאה מתח כתמיד, כל אחד חושב שנושא השיחה שהוא מעלה הוא
יותר מעניין ובכך נמצאים בריב אין סופי, כעת אמא שלי מעלה אותי
כקורבן, עליי, על המחשב, על הסטיות הנוראות שלי, והדמעות עולות
לי שוב.

אני נאלצת לעזוב את המקום המקולל בדמעות רצוצות כמו לפני ארבע
שנים, כשהלכת.

המשפחה הזו דוחפת לי שקרים והלעטות מכל הבא ליד, ואני יוצאת עם
הרצון להקיא.

אז עכשיו מקבלים את התורה, אתה עכשיו מורה בשקט השמימי מה אסור
ומה מותר,
אסור לפגוע בי? מותר לי לבכות?
למרות הכל אני נשארת חשופה כמו אותה פיצה עזובה המעלה
בחילה...

עוד מעט גם העובש יעלה.