תקראו בסבלנות. בלי סבלנות אתם סתם תשנאו אותי (יותר).

ועוד פעם מגיע היעני חג הזה. זה אפילו לא חג, אתם קולטים?
אבל מצד שני זה צורך את המאמץ הבלתי נדלה הזה של להתלבש יפה
ולאכול אוכל שגורם לך לכאב בטן, ולשבת שעות על ספה בסלון של
סבתא ולשמוע סיפורים מרדימים. וזה אפילו לא פסח!!!
עם פעם אחת של זה בשנה אני מסוגלת להתמודד, אפילו הקיבה שלי
מסוגלת, אבל פעמיים?!?!?
ובנוסף לכל זה, הכמות המאסיבית של המשפחה. בנוסף ל-3 הרגילים,
אמאבא ואחות קטנה וקרצייתית במיוחד, יש גם את הדודים, הסבתא
והבני-דודים שעושים תחקירים אקסטרא על החבר החדש (שהוא כבר לא
כזה חדש) וגם מציקים על שאני השמנתי מאז הפעם האחרונה שהיינו
אצלם (החג הדבילי הקודם שהיה).
והקטע שמוציא אותי מדעתי באמת, הוא ההכרח הבלתי נדלה להיות
שם.
הרי זה לא מרצוני, אפילו בעל כורחי גררו אותי למכונית. כל מה
שהיה חסר שם זה חבלים כדי שיקשרו אותי ויכניסו אותי בכוח
למכונית!
אבל דבר אחד שהוא באמת מציל אותי מכל זה, זה הדבר הכי אלוהי
בעולם. לא, זה לא הסוף של האירוע (לוקח לו המון זמן לבוא!!!)
וגם לא הצלה ריגעית בטלפון של חברה או משהו, אלא דווקא פיסת
הגן עדן האישית שלי,









הגפילטע פיש.


אז אתם בטח מתעצבנים עליי עכשיו. איזו מין אשכנזייה מגאעילה
שמברברת על איזה חתיכת דג מגעילה מימים עברו שכבר סבתא התייאשה
מלהוסיף לה טעם. אז זהו, ש-ל-א!!! זה הדבר הכי אלוהי בעולם!!
המעדן הכי טעים שאני מכירה. אני אהיה מוכנה לעשות הכל (טוב
כמעט הכל, בכל זאת, זה כ-ו-ל-ה גפילטע פיש) בשביל לאכול אותו.
ולכן, בשעה שאני כותבת שורות משועממות ומפגרות אלו, שוב סליחה
בועז רימר, אני יושבת מול המחשב לא הכי מרוצה, אבל עם חיוך.
וישאל עמי ישראל מדוע?
משום שעל ברכיי המטורננגות (מהמילה "טריינינג" לפחות משכילים
שמבינינו) יושבת לה בהנאה מופלגת (שלי) צלחת עם 3 גפילטע פישים
קטנים וטעימים עם גזר עליהם. עיגול קטן אך עושה את כל ההבדל.
זה משנה לי את החג!