מסתכלת על השמיים,מחפשת אותך, לא מאמינה שעוד שנה עברה, ודבר
לא השתנה.
עוד לפני שנולדתי המשיכו לחלוף השנים, שנים קשות, כואבות-
בלעדיך.
ואני,נולדתי אל תוך הכאב, אל תוך היתמות שברגעים מסוימים מנסים
להסתיר.
פעמים רבות עולות בתוכי מחשבות, איך היה אם היית כאן איתנו.
ובדבר אחד אני בטוחה- היה טוב יותר.
אני מחזיקה ממך המון, אתה לא מתאר כמה, וכל הסיפורים, החוויות,
רק מעצימים את הרגש, את הרגשת הפספוס-שלא זכיתי להכירך.
חושבת הרבה על מה היית אומר, מה היית מרגיש ואיך היית מתנהג
לגבי.
חושבת על אבא שלי, על הסבל שעבר.
מנסה לדמיין איך הוא חש עם היוודע דבר אובדנך.
הוא אמיץ. הם כולם אמיצים. מדחיקים באיזה שהוא מקום. לא מראים
רגשות. לא נותנים להתקרב, שומרים על מרחק- לא מוכנים להפגע
שוב.
הם השלימו עם זה,אבל אני-מסרבת.
אולי בגלל שמעולם לא טעמתי ממך, וזכרונות אין לי, ואולי בגלל
שאני כ"כ עקשנית-כמו כל המשפחה הזאת-כמוך. אף פעם לא מוותרים.
רציתי שתדע שאני מתגעגעת, וחושבת עלייך המון.
וכדאי שבעזרת ידי הזהב שלך, תתחיל לבנות לנו מקום... כי יש לי
הרגשה שבקרוב כולנו באים.