הוא כבה.
הברק, ניתק מעיניו שהיו חיות כ"כ.
האור שבו, נחנק.
יופיו, שרבים לא הבחינו בו
צרב בבשרי בחסרונו.
כמו נשמתו נשאבה ממנו.
עמד
שבור
ריק.
הוא כבה.
בידיים רועדות
לטפתי את תמונתו האחרונה
שהעמידוה במשמרת קודש
של הנר,
ותמונות בנו ואשת-בנו.
קשה לזכור מליונים
שלא הכרתי.
קשה לזכור שלושה
שלא זכיתי לראות.
והוא,
שכבה,
ואיננו עוד,
מביט בי מבעד משקפיו העגולות
ושפתיו נעות
ללא אומר.
לוחשת לתמונתו חרש
לאור נר הנשמה שהולך ודועך
"אני זוכרת. אני זוכרת."
ודמעה קטנה,
נושרת אליו
אל תוך מרחק השנים
וחובקת אותו
חיבוק חם ומלא מלח
ולוחשת לו
"אני כאן."
--
נכתב לזכר סבא-רבא שלי, יוליוס פקנהיים- רופא דגול שמת מרעב
בטרזינשטאט. |
