עוצרת את הדמעות מתחת, היא הלכה משם.
גשם זה תמיד טוב, כי אתה יכול לבכות ואף אחד לא ישים לב,
ואם מישהו ישאל, לא מעניין, סתם. אז הרוח צרבה לה בעיניים
והפנים רטובות מהטיפות.
וככה היא נבלעת ברחוב בין עשרות אנשים רטובים, וכלב אחד ספוג,
שהיה נדמה שגם הוא קצת בוכה, מתחת.
היא השאירה הכול על הרצפה בשירותים הציבוריים, ואיך שהמנקה
הסתכלה עליה כשהיא יצאה, קראה אחריה לאסוף את הזבל שלה ועוד
הטיפה שאסור לעשן בקניון ובטח שלא בשירותים.
אבל לה, לא היה כוח להקשיב.
איש אחד עם מעיל ארוך וכובע עמד מתחת לסככה וצעק בפלאפון, אישה
אחרת משכה ילד בוכה אל קופת החולים.
היא כל כך רצתה לראות מישהו מוכר, ולהמציא לו סיפור על הרוח
והחורף, רק בשביל שיחייך אליה ויגיד להתראות.
לפעמים היה נדמה לה שהיא לא כמו כולם, ואז זה נופל משום מקום,
מן מציאות חדשה, שכנראה תמיד הייתה שם ולא ירקו לכיוונה
אפילו.
ופתאום את לא כל כך גדולה ולא כל כך חזקה וכל כך לא שונה.
ושוב הדמעות האלה מציפות, וכואב ועצוב. חולשת הרגליים מכבידה,
והנשמה משתוללת, צורחת ומנסה להפסיק לבכות, והיא, ממשיכה ורק
שואלת מתי יגמר.
אז כשהמציאות הזאת, שכבר ירקו אליה יותר מידי, אוחזת, היא
מתקדמת בתוך הערפל הישר אל גלגלי מכונית.
וכשהתעוררה הגשם התרחק, והיא יכלה לראות את הרחובות מלמעלה.
וסוף סוף הרגישה טוב.