"אתה יודע מתי אני נלחץ? כשאני רגוע." הוא שלף סיגריה מתוך
הקופסה שהייתה בידו, הוא הכניס אותה בין שפתותיו, ודחף את
החפיסה בחזרה לכיסו הקדמי. הוא שלף מהכיס השני מצית מתכתית
כסופה, והקפיץ בעזרת ציפורן בהונו את המכסה שלה. להבה זעירה עם
שוליים צהבהבים ומרכז כחלחל עם גוונים של סגול, נבער, הוא קירב
את ראשו עם פיו אוחז הסיגריה ללהבה, בעוד עיניו לא משו ממטרתו
וידו השנייה המשיכה לכוון את האקדח לפרצופו.
"אתה בטח שואל את עצמך למה אני מתכוון?" אמר וכיווץ את עיניו
בעת שלקח שאיפה עמוקה של ניקוטין, הוא פיזר את העשן ע"י כיווץ
שפתותיו לארובה. "אני מתכוון לזה שאני בן אדם שמטבעו תמיד
רגוע, אני לא נלחץ בקלות, יש מצב קריטי, יש סיטואציה מסוכנת או
לחוצה, אני לא מגמגם, אני לא מזיע בכפות הידיים, אני אפילו לא
שובר זעה במצח, אני לא יודע בכלל מה זה זעה קרה, אני תמיד חושב
על הגרוע מכל, אני מצפה לו, אני אורב לו, אני לא מופתע כשהוא
בא, לכן אני נלחץ כשאני רגוע, אני מופתע שהוא לא בא."
הבן אדם שישב מולו, היה כפות בידיו, הוא הביט בחוטפו במבט
מרוגז, לא נראה שהוא פחד במיוחד. הוא לא פסק מלהביט בעיניו של
חוטפו, הביט ואישוניו ירקו אש.
"אמרו לי שלחטוף אותך יהיה קשה, אבל השומר בכניסה לבית שלך היה
שאנן, השומר בפנים היה כבר קצת יותר מוכן, ייתכן כי התמזל מזלו
ובדיוק היה ליד הדלת ושמע את הרעש שלי מתקרב, אבל חוץ מזה, אני
ציפיתי למינימום צבא שאני אכנס, אם הייתי יודע שזה יהיה כל כך
קל הייתי בא עם פחות תחמושת, אתה יודע כמה כבד החרא הזה?!" הוא
אמר והושיט את ידו לקדמת פיו על מנת לקחת שאכטה נוספת.
הוא ישב על הכסא מולו, ישב ושתק, לא נע, לא דיבר. מלבד לנשום
ולכווץ את גבותיו בזעם הוא לא עשה כלום.
"אתה בטח שואל את עצמך למה אני חטפתי אותך, לא?!"
הוא התקרב אליו, נעמד מאחוריו, הרכין גופו קדימה ליד פרצופו
ועשה קול שני כאילו הוא עונה במקומו "למה?"
הוא התקדם בחזרה לאיפה שעמד מוקדם "אז בוא אני אענה לך, אני
שמח ששאלת."
הוא לא היה משועשע ממשחק התפקידים הקטן, אבל זה לא שינה הרבה
בהבעת פניו שהייתה קרה וכעסנית. הוא המשיך לשבת ולשתוק, גבותיו
מכווצות מעל עיניו, קמטים קטנים של ריכוז נוצרו בין כל גבה.
לסתותיו היו נעולות וניתן היה לראות את העצמות בולטות מספר
סנטימטרים מתחת לרקות.
"אני חטפתי אותך כי אני יודע כמה אתה שווה, אוהו כן, אני יודע
שאתה דג שמן, אתה וכל החברות שלך להוצאה לאור, ובית הדפוס שלך,
אני יודע בדיוק כמה אתה שווה, אני עשיתי עליך מחקר."
הסיגריה נגמרה, נותרה השאכטה האחרונה. הוא שאף אותה היטב, אוחז
בפילטר עם בהונו ואצבעו, והשליך אותה על הרצפה ומעך אותה בעזרת
עקבו. שולי עשן נעו להם עד לכדי התפוגגות מאזור נעלו הימנית.
הוא גרר את הכסא שהיה מאחוריו והתיישב עליו עם המשענת מונחת
לפניו ורגליו פסוקות לצדדים.
הוא הוציא את חפיסת הסיגריות בשנית, שלף סיגריה נוספת, הוא
החזיק אותה בין שפתיו פעם נוספת והפעם הציג את החפיסה הפתוחה
לעיניו ושאל בעזרת שפתיו האטומות "רו-צה?"
הוא לא ענה, לא מצמץ, לא כלום, רק ישב ושתק.
"איך שאתה רוצה... בכל אופן, גולת הכותרת ל'למה' אני חטפתי
אותך היא זה..." הוא עצר להדליק את הסיגריה.
"אתה יודע שאני שלחתי פעם כתב עת להוצאה לאור שלך?" הוא שחרר
ענן עשן בפרצופו, שיעול קט בקע מגרונו, ומבטו לרגע חטוף סטה
הצידה, מנסה להימנע מהעשן שנע לתוך עיניו. "... כן, תתפלא, אני
גם כותב, ולא רע בכלל אפילו, אם יורשה לי לומר." הוא לקח שאיפה
מהסיגריה, ושחרר הפעם את העשן הצידה ממנו. "לספר שלי קראו
'רציחות פשוטות בזמנים מורכבים', זה היה סיפור אודות גבר
שהאינפלציה הקשה בשנות ה-30 גרמה לו לאבד את עבודתו ולאשתו
לבגוד בו עם הבוס שלו לשעבר, וכך הוא מוצא את עצמו פונה לסוג
עבודה אחרת, של מבריח שתייה, ולאחר מכן לרוצח שכיר בשירות
המאפיה, זה היה יכול להיות רב-מכר, אבל אתם, אתם!" הוא הרים את
קולו, "אתה וההוצאה לאור הפלצנית שלך, חבורת אינטלקטואלים
יומרניים עם המטה-קוגניציה שלכם וישיבות צוות שלכם בחרתם שלא
להוציא את הספר שלי לאור." הוא קם מן הכסא, קם וניגש לשידה
שהייתה בקצה החדר.
הוא פתח את המגירה העליונה, והוציא מעטפה. הוא ניגש בצעדים
חטופים בחזרה לכסא, קול הנייר המקומט השמיע רשרוש בעת שהוצא מן
המעטפה, הוא החזיק את פיסת הנייר בין ידיו והחל מקריא:
"אנחנו מצטערים בזאת להודיע לך שלאחר שיקולי הוועדה איננו
מוציאים באפשרותנו להוציא את ספרך לאור. אנחנו מאחלים הצלחה
בהמשך דרכך והמשך כתיבה פורייה." הוא הטיח את הדף הצידה.
"אה...! מה אתה אומר על זה, אה...?" הוא צרח עליו, כתפיו
שעונות לאחור, הווריד במעלה צווארו בלט, בעוד פרצופו החל מאדים
וטיפות של רוק ניתזו מפיו, חלקן פוגעות בפרצופו של מטרתו.
"לכן אני החלטתי לחטוף אותך, ועכשיו, עכשיו אני אגיד לך בדיוק
מה אני עומד לעשות לך..."
הוא הרים את ידו אחוזת האקדח באוויר וכיוון אותה לראשו, הוא
הצמיד את הקנה למצחו, וחיכך אותו כנגד עורו, מועך את בשרו. הוא
שחרר את הנצרה, ולראשונה בכל השיחה טיפה של זעה החלה מבצבצת לה
ממצחו המקומט של מטרתו, והחלה זולגת לה במורד פניו הסמוקות.
"ועכשיו... עכשיו אני הולך..."
"לא בבקשה, לא בבקשה, אל תהרוג אותי..." הוא החל בוכה, ידיו
הכפותות נצמדו לסנטרו, מעידות על טחינה, "בבקשה, אני מתחנן
בפניך, אני אדם נשוי, יש לי ילדים לדאוג להם, בבקשה אל תעשה את
זה..."
"עכשיו... אני הולך לשבת ולהקריא בפניך את כל הספר שלי", הוא
אמר והתיישב לאחור, והניח את האקדח הצידה.
"פרק ראשון: "זה היה בספטמבר גשום כשהתוודעתי למציאות הקשה
שהפכה לחלק מחיי העגמומיים..."