יש ימים של שקט על הגוף, יש ימים של תעוזה,
לפעמים צריכים להיות לבד, לפעמים רוצים חברה.
כל אחד פרנואיד ועם זאת כולם צבועים,
אי אפשר להאמין, באיזה עולם מקולקל אנו חיים.

בוטחת באנשים ואח"כ מתחרטת-אולי עדיף לבד.
תוהה לאן נעלמה חברות אמת וכל אותם ערכים מקודשים.
למה על סודות צריך לשמור,ותמיד צמאים לעוד.

רק פינה של שקט, להרגיע את ההתרוצצות, בשביל להמשיך הצליח
לחיות.
לחיות בעולם מקולקל, שגם לאנשים טובים קשה להשאר שפויים.

אוטופיה של אחווה,שלום ואהבה,
אוטופיה וחלום שנמוג.
מתעוררים אל המציאות הכואבת,הדועכת מולנו.

צריך לעצור ולחשוב,המאמץ אינו גדול,
אך החיים אח"כ ישתפרו בהרבה.
כל אחד, צעד קטן,
לעולם קצת יותר מעודכן.

וברבות השנים, אולי עוד נצליח לעשות פה משהו אחר.
תרבות חדשה,התנהגות שונה.

אבל בנתיים-
עולם הולך ונעלם...