הטרקלין היה אפוף ניירות. הדלתות היו מוזהבות. אין איש אשר היה
מודע ליכולת העילאית למלא את האגרטלים בכל מיני פרחים. העולם
היה שרוי בתחושה שזה עתה יצאו מהמיתון. לפחות כך היה אצל
גרינפילד. הוא היה מאוד שמרן ואדוק באמונתיו. הוא לא נטע
להתפשר עם אנשים שלא תומכים את דעותיו.

גורל פיפין לא התמזל מזלו. הוא היה מותש מהעניינים האחרונים.
בהם שכח, כמובן, לטפל. לא היו לו התלבטויות רבות. הוא היה נחוש
בדעתו לעלות על האמת. כשהיה משיג אותה ומגלה אותה. היה צוהל.
במודע או לא במודע.

גרינפילד: "מה קורה לך? אתה נראה מוזר. עשית משהו שלא יעשה?"
פיפין: " אלוהים ישמור. למה אתה מעז לדבר כך?"
לונה: "והיה והוא משקר."
גרינפילד:" מה פתאום משקר. לי הוא אף פעם לא ישקר."
לונה: "אם אתה מתעקש."
פיפין: "ובכן, החלטתם מה עליכם לעשות באגרטלים?"
לונה: "לא. יש לך הצעה?"
פיפין: "אולי נמכור אותם למישהו בשוק השחור?"
לונה: "זה רעיון. אבל איך ניישם אותו? אין אנו יודעים מי יוכל
לעשות זאת למענינו."
פיפין: "ואני לא נמצא. הרי תמיד כל מה שאיניכם מסוגלים לעשות
בעצמכם, אני עושה."
לונה: "כנראה."
פיפין: "הדרך לך?"
לונה: "כן. אני זזה."
פיפין: "ניפגש בשמחות."
לונה: "מקווה. מאז שבעלי מת איני יודעת עניין. אני מבולבלת.
אני זקוקה לשינוי בחיי."
פיפין: " נתראה."
לונה:" מקווה."
פיפין:" למה אינך בטוחה?"
לונה: "קורים לי מקרים משונים."
פיפין:"כמו מה..."
לונה:" אתמול, כשהוציא את פרנק ,כלבי, לטיול. נוכחתי לדעת שאין
הוא שלו כתמול שלשום. אני הולכת."
פיפין: "דרך צלחה."


גרינפילד: "היודעת היא לאן היא הולכת?"
פיפין: "לעיר."
גרינפילד: "היש לילות שחורים מאלה?"
פיפין: "אכן."
גרינפילד: "למה כוונתך?"
פיפין: "אתה זוכר ביום ההוא שיצאת לטייל מה קרה לי?"
גרינפילד: "כן. חלית בסקרלטינה. השב גופך לתקנו וחזרת
לרפואה?"
פיפין: "האין עיניך רואות?"
גרינפילד:" רואה גם רואה. איך נחלמת?"
פיפין: "בא הרופא ורשם לי רפואות."
גרינפילד: "אין פשוט מזה. בארצי צריך לחכות שבועיים עד שיבוא
מישהו לבדוקך. פה כבר מזמן נוטלים לך את התרופה. ואתה כמו חדש.
מה שהמודרניזיציה יכולה לעולל."
פיפין: " אל תראה את זה באור כה שלילי. יש אמנם עוד מחלות שלא
מצאו להן רפואה. אבל ימצאו בקרוב."
גרינפילד: "אני מקווה שאתה צודק."
פיפין: "אני תמיד צודק."
גרינפילד: "הרשה לי להעמיד אותך על טעותך."
פיפין: "ובכן, במה מדובר?"
גרינפילד: "אתה שכחת את יום הולדתי."
פיפין: "סלח לי. איני רואה בזה עניין גדול. קורה אדם הוא רק
אדם."


קרנו: "השלום לכם."
פיפין: במה זכינו?"
קרנו: "אתם לא. אני כן."
פיפין: "במה?"
קרנו: "בלוטו. אתה יודע מה זה אומר?"
פיפין: "אני חושב שזו לא סיבה למסיבה."
קרנו: "למה?"