הלב שלך פועם בי
אלפי נשימות קטועות,
ושקט תהומי
מפזז צלקות עדינות ברקע.

את שומעת אותי זוחלת וקמלה
וכבר אין לך מה לומר.
אז את שוב שולחת זרועותייך לחבקני
בחצי-חיוך מהוסס,  
נהנית
להקפיא את דמי בשירייך.

כלל לא רציתי את המנגינות הצלולות
שנתת לי לצוף בתוכן.
רציתי שתתפרי לי שמלה
מחוטים של כאב
שכמעט נפרם לי בין כל הזיוף
הטהור שלך.
שמלה ארוכה,
שחורה,
שתהיה צמודה לעורי,
כדי שאוכל להרגיש חזק
את החורים המתכלים בעורקיי.

ואת נתת לי חיוכים
שמסוגלים לגרום לרקיע להיקרע
ושטפת אותי באור צבעוני.

אבל אני רציתי לבכות שעות בחדר חשוך.
רציתי לעצום עיניים
ולא לפקוח שוב.
רציתי לדהות.




29.2.04
כמעט בוקר.