1. הוא

יום עולה ויום יורד,
ואנו ממשיכים לטפס בירידה הגדולה,
לקפוץ אל מעמקי האוקיינוס,
בלי בכלל לדעת לשחות.
והחושך הופך לשחור,
והשחור הופך לאפילה,
והאפילה הופכת לזה
שאין לו שם.

והים סוער, וגועש,
מה עשינו ? מה עשינו ?
הברק נורה
אל העכבר המפוחד בחשיכה.

ושוב הוא בא, ושוב הוא הולך,
מה עשינו ? מה נעשה ?
הלילה זרוע בנצנוצי האופל.

ופתאום,
נשר הברזל מופיע,
זועק את שמחת האחוה.
שנינו
הולכים לאבדון.

מי זה אני ?
מה זה אתה ?
איפה זה כאן ?
מדוע אנו שם ?

2. מחפש

כולם רוצים, כולם רוצים,
אבל אף אחד לא, אף אחד כן.
שנינו רצים, שנינו מסתערים,
אבל שנינו נופלים, שנינו נפגעים.

מחפשים מקלט, מחפשים מחבוא,
מחפשים אוצר, ומוצאים אסון.
רגע אחד, רגע שני,
איפה כולם
ואיפה אני ?

למה זה כך, למה אחרת,
ובכלל, היא מתמרדת.
עולם ישן, עולם חדש.
שנינו נופלים
על הרגליים.

עולם שחור, עולם ירוק,
מה זה משנה,
לאן עפה הציפור ?
מה זה משנה,
לאן עפה הרוח ?

היא כבר שרה את שירה,
שירה המתוק מן החיים.
היא כבר שרה את שירה,
שירה המתוק מן החיים.

3. ויחפש

חשבתי כך,
חשבת אחרת.
בסוף התוודה,
ששנינו טעינו,
שנינו צדקנו.

כדור אחד נזרק אליו,
כדור אחד נורה עליו.
מצא את ההבדל,
מצא את הדימיון
מצא את הכאב.

אחד צדק,
אחד טעה.
אחד צחק,
אחד בכה.

אין כאן מסר,
אין כאן מוסר.
אין כאן צדק,
אין כאן חוכמה.
רק דבר אחד... רק דבר אחד...

כל אחד חושב,
כל אחד צוחק,
אבל אף אחד לא לומד,
אף אחד לא מסתכל,
אף אחד לא מנסה להבין.

4. עד

אין עוד התחלה,
אין כבר סוף,
יש רק אותנו,
ואנחנו
לא עוד.

והאש בוכה,
והשחור צוחק ומרקד.
רגע אחד הוא כאן,
ורגע אחד הוא שם,
אבל - הוא תמיד נעלם.

בנינו מגדל,
בנינו מבצר,
אך חומה מחימר,
כל כך - לשמור על.

למעלה - למטה,
בוטחים אנו בסימאון.
כל כך בטוחים, כל כך בטוחים.
ואם ניפול במדרגות,
את הראש נפתח, את הלב נשבור.

וכשיגיע הקור -
שים את מעילך העבה,
לבש את כובעך מברזל,
החושך ממהר
האם הוא מחכה לך ?

5. שהוא

ולפתע פתאום עוצרת הרכבת,
ואץ ושץ, יוצא " מיסטר שלכת "
לחזיר יש חוצפה להתחיל לרחרח,
הוא הרי הכי טוב בלהתווכח.
רק לקחת - זה תורתו,
"חבל" שאין עוד כמותו.

ואם יש לכם בעיה,
ואולי - שאלה,
אז תפנו לבאר.
ואם לא תענו - אז תרוו צמאונכם.

השעה היא שתים עשרה,
ואני כה לבד.
מחר - יהיה יותר טוב,
מחרתיים, בכלל.

הכדור הפורח,
והכדור הזורח,
שניהם בשמיים,
רחוקים כה -
ממגע הידיים.

הגיע האביב,
וחלף כבר הסתיו,
אולי לא נחזור עוד,
אל רגעי העבר.

6. ימצא

דוד וגוליית,
אני ואתה,
סדור הארץ הזה.

אכוף את החוק, בידייך התמימות,
קח אקדח או שניים,
אפילו תריסר.
מה כבר יקרה, מי כבר ידע ?
זה לא אסון, זה לא נורא.

בואו נשחק, זרוק את הקוביות,
נהמר על המספר שיצא.
אך לצחוק הגורל,
הקוביה נשארה תלויה,
בין שמיים וארץ כלוייה.

כשטיפה הגנב מעבר לחומה,
נפל,
ושבר את רגלו.
מי קם בצעקה גדולה,
ואת כל המדינה תבע (ועם כל המדינה טבע)

שני עכברים נלחמים על גבינה,
א לרגע עצרו לדקת דומייה.
לפתע, מבין הצללים,
מופיע החתול, החתול !
"מה נעשה, כיצד נברח ? "
אך רק את הגבינה הוא לקח.

7. את

כבה את החושך,
הדלק את האור,
תבריח את שדי הלילה,
אל אחורי הארון.

ואם לרגע חששת,
אז הינך צודק.
ברח מן האור,
מן השחור תתחבא.

ואמר החתול לעכבר :
תתחיל לברוח ממנו,
כי נגמרו המשחקים,
נגמרו המשחקים.

קדימה צעד !
הישר אל הצוק.
הזהר פן ציפול
על כתר שבור.

והוא רץ, והוא רץ,
לאן הוא ממהר ?
מה יצא לו מן העניין ?
אבל רק שלא נהרוס את הבניין.
אבל הוא כבר הפסיד.
הוא כבר הפסיד.

8. מה

מט ! צעק החייל,
וחטף את הכתר,
מידי העכבר.

ואתם יודעים מה ?
תאמינו או לא,
אבל בחלל,
באמת אי אפר,
לשמוע אותך צועק.

רק חבל, שאין גלגל,
כדי להמשיך לטוות
מן הקש זהב.

ובסוף, מי יודע,
אולי באמת,
נעצום עיניים,
וננשום לרווחה.

הו, הו, הו,
צחק בקול גדול,
וקרא לסדר בשולחן העגול.
מיד נתחיל, הוא אמר,
אחרי רגע, של שקט מוחלט.

שש....שש....
הקשיבו לצלצול הפעמון ....
הקשיבו לצלצול הפעמון ...

9. שהוא

מי ?
מי מפחד למות ?
שיבוא אלי,
ויקבל מכות.

אתה יודע למי אתה דומה ?
לזה ולזה, ולזה ולזה.
בלה בלה פה, ובלה בלה שם,
מה זה משנה ?
הרי כך או אחרת,
כולנו דומים, כאבני הבזלת.

הוא אמר לי שלום,
ונופף את גלימתו.
איך אני אמור לדעת מי הוא,
כשבעצם אין אני עדיין יודע
מי אני ?

עצור !
הוא אמר.
הכל טוב ויפה,
וכולם, נהנים, וכולם, צוחקים,
אבל,
'אני רוצה גם'.

כשהאפילה שותקת,
תבדוק,
אולי שחכת להדליק את האור.

10. מחפש

אני מחפש ומחפש,
וסתם מתאמץ,
כי לעולם לא אמצא,
   לעולם לא אמצא,
   לעולם לא אדע.

קפצתי שמאלהף קפצתי ימינה
ריחפתי למעלה, התחפרתי למטה,
אך בסוף באמת הבנתי,
שאני עוד כאן -
כה חבל.

בואו אחרי, אל קצה הקשת,
נעלה על העננים השמנים.
מקסימום, נחזור במונית.

רוח, מים, אש ואדמה,
אלה הם יסודות הלב.
אסור לשכוח. אסור.
לזכור, לא לשכוח.
ולצפו לקראת זריחת השמש הבאה,
שתפצח איתה יום חדש.