הלילה בוכה לך פחדים ולוחש דם לאזנייך. נמאס לך לצרוח
אז את שותקת.
קרן ירח יחפה מכה במשקוף דמיונך,
מגששת בין קמטי פנייך אחר משהו בלתי גלוי.
קמטים של שבבי-אושר נצחי ומזוייף. וצער רגעי שחלף.
הרעל הזורם בעינייך כבר הספיק לחנוק את גרונך
ואת גומעת אותו פנימה, כמו שלמדת לבלוע כאב.
עינייך עצומות בחדר נעול.

נשימה.

נשיפה.

והכל מסביב הופך פרחוני.

קל לך לדהות בין גוונים של רוח מוחקת וזהר צפוני.
קל לך לא לפקוח עיניים, לעצור את נשימתך בעת הנפילה אל מתחת
לתהום אינסופית.

אלפי צבעים נשברים מגופך וזורחים לשמי הרקיע, כוכב נופל בניצוץ
מופרז.
כלכך רצית לבקש משאלה, ואין לך חלומות גדולים כמו פעם.

דממה.

זוהמה מטפטפת בעינייך -
את מחסירה כמה פעימות.

קודם היו פנייך חלקות וצחורות.
מדוע כעת צלקות עדינות במורד לחייך?
שריטות שנחרטו למזכרת
בדם של אלים.

החתכים שאת יוצרת, שקעו אל תהומות לבך ימים ספורים לפני הולדתך
לעולם.
ושכחת איך להישרף מהן, ורק הנחת לכאב להתפורר בתוכך, עד שהפך
לברור מאליו.

לא עוד.

כעת את פורצת החוצה
כמו מעיין של דם מאדמה חרוכה.

זו אלומת הירח, שמאירה על אותן צלקות חשוכות וגורמת להן לצוף
מעל עורך.
זו הבדידות
המכלה חורים בקרקעית נשמתך.

וכבר אין לך מבט.




29.2.04
בית-ספר. שיעור תנ"ך (שוב)...