לפעמים אני מחליטה להיות חזקה.
מאותן נשים שלא ממצמצות ברוח פרצים ואדישות לטקסי קבורה של
אנשים חשובים.
ואני נוגסת בקצות האצבעות עד שדם צף מציפורניי, וכמעט מרגישה
את השמש בוערת בי אלפי פעימות,
עד שאתה בוחר לשבור.
לעצום עיניים בגאווה ולתלוש את שלי בזרועות ארוכות שגוועות
לחיבוק.
ובעלות השחר החושך המשיך לכלות חורים בראשך, וכבר בא לך למות
מעונג.
פעם זה היה אחרת. היו לך כנפיים מקופלות בסתר זוועות וצלילים,
וניצוץ נוצות זרח בשנינו.
פעם היינו מרחפים מעל אדמת נעורים פורייה,
נתת לי ליטופים שגרמו למים שקטים לגאות.


היום אני נחנקת ודוהה באפתיה אין סופית שמדגדגת על העורף,
ועיניי מסתובבות במקומן ומחליפות צבעים.
היום אני נאחזת ברצפת מרצפות ישנה של מחלקה סגורה
ומחייכת לעצמי חיוך מריר,
היום אני כבר מביטה איך שאתה רץ מרחוק לחבק אותי
בזרועות קטועות.




14.04.04
זה רע.