אני זקוקה לך, שתסלח לי על אשר עשינו.
שהתמוססתי כדמעה בכף ידך. בין כרי אצבעותיך החמים, יכולתי
להיבלע מרצון יזום.
וכשאתה נושם לי על הצוואר, אני מתאבנת.
צללים של פגיונות ואצבעות נמתחים מעל הראש והכתפיים, וכואב.
אני יושבת ושותקת בלי לשאול שאלות, חצי מאושרת.
התוכל להדחיק געגוע? כשארצה להרפות, אני לא אוכל. החולשה של
נשמתי, כשגופי ליד שלך, עצומה כמו החושך. כאילו אוחז המוות
בקרסולי ולא נותן לי מנוח. וזה נעים לחטוא מאין ברירה.
רציתי שתפלס לי שדות של חופש, ותנגן נשיפות קלות לאוזניי
המרושלות בחליל צד עלוב.
אולי נעוף גבוה יותר מהשמיים ואולי נצבע בית קברות בסגול של
שקיעות.
ואולי תתפורר לי כבר מול העיניים, תחשוף את אשר לא ידעת מעולם.

כמה עוד קליפות אצטרך לשרוף בשיניים כדי לחדור אל העומק שבך?
שטחיות היא עניין של מראה מושך או נשיקה בשפתיים. ואולי לא
מסתתר מאחוריה דבר.
לפחות לא למעני. שום דבר לא.
אך דפי קלף משובח ועט נובע הם כבר מעבר לכל דמיון, כתיבה של
אומן תיחשף רק כששוכן בו הסבל.
ואני אמורה להודות לך? על ההשראה האדירה שאתה מעניק לי?
או שזה רק מעגל קסמים פגום.  
'שקט של אחרי מלחמה אבודה, עדיף על הצרחות הפנימיות שלי.' כך
עיניך לוחשות לי בסופו של ריב אילם.
סליחה שאני מקפיאה את עצמותיך. דם מזמן כבר לא זורם לך
בורידים, כאילו התאדה אל השמש ביום לוהט. ובמקום, רעל ושיקויים
של חלומות חלחלו ברווחים החתוכים בעורך, או דם כחול של בני
אצולה מתנשאים.
אל תאמר לי לשתוק ולהתקלח. הייתי רוצה לצבוע את קרומי אצבעותיי
בלק אדום של זקנות ולחנוק אותך חזק עד שתיהפך לתכלת, ואז
להרפות. רק כדי לחיות את המוות שלך כל פעם מחדש.
אני צריכה שתהיה פה גם כשאני כבר ממש מרוחה על סדין לבן כמו
גוויה בין תכריכים. אתה יודע שיכולת לשיר לי, אבל נעים היה לך
לשמוע במשך יממות, אלפי דמעות נוקשות בתחתית בקבוק-יין חלול,
100% אלכוהול טהור.
עכשיו זה כבר רק בקבוקים ירוקים של בירות זולות, וסדין מוכתם
אדום.
אבל עדיין אלפי דמעות.
והקולות שאני שומעת, אמיתיים הם? אותם קולות שפקדו עליי: קפצי
ילדה, קפצי אל תהום של חופש-אלמוות ואמת חקוקה. והאם יש מוות
אמיתי יותר מהנצח?
רעד נשכח, ומעידה מהחוט המתוח שעליו מהלכות רגליי כל-כך הרבה
שנים.
הסחרחורת של הצער שלי מעירה בך חלקים רדומים,
אתה יפה כשאינך מבין דבר.
שיווי משקל לקוי ותמימות שהתרסקה בין סלעים של אופק מטושטש.
אני מצטערת שאיני כמו כולן.
לא התכוונתי להשליך עצמי מול עיניך אל מאחורי סורגים של קומה
תשיעית.
סליחה שאלכוהול גורם לי לבכות כמו מטורפת.    




14.04.04
אנד.... קאט!