לקומוניזם יש מצעדים,
האמריקאים מקבלים דגל מקופל,
אבל רק לנו יש צפירה.

פעם בשנה למשך שתי דקות אני עומד,
נזכר בחיילי שנהרגו,
חושב על משפחותיהם,
מנסה לכמת את חיי בהישגים מאז ועד היום.

הורה שכול סופר כל שניה מאז ההודעה ההיא,
חייו מתקדמים שניה בכל פעימה,
הפופקורן תפל והתאורה עמומה,
השחקנים כבר לא מה שהיו בעבר
ופס הקול מזייף, איך אף אחד לא שם לב?

יום אחד אחרי שנעזוב,
המעצמה הציונית תעלם,
דת כבר לא ממש תשנה למישהו
כבר לא תהיה משמעות לצפירה.

אולי, אם יזכרו אותנו,
ישאירו שתי דקות של צפירה בלב.