שלג כבד מהרגיל ירד אותה השנה, והוא אהב אותו, אהב אותם, את
הפתיתים הקרים והלבנים האלה שהתעופפו ברוח. הוא גם אהב את
טיפות המים הקרות שזלגו מהמרזבים בדרכן מטה דרך נטיפי הקרח
הדקיקים וכלה בכנפי מעילו. ובכלל הוא אהב את העונה הקרה
והסוערת, והזעיף פנים למראה השמש שיצאה ממחבואה שמאחורי העננים
ושלחה כמה קרני אור אל עבר הארץ. הוא עצם את עיניו ודמיין
שהוא שם במדינה שאינה מדינה עוד, שם החורף היה חורף והשמש
הייתה משב רוח חולף.
הוא נעור מגעגועיו כשרגליו, ידיו, אפו ושאר חלקי גופו החשובים
יותר והחשובים פחות, כולם מתקיימים במולדת השניה, וגילה (לא
להפתעתו הרבה!) שאין הוא נמצא במרחבי השלג הגדולים אלא בהר לא
גדול, מחודד במקצת. גם המילים שיצאו לד"ר מפיו לא הפתיעו
אותו.
"יש לך חודש", שתיקה. "מקסימום חודשיים", אנחה. שוב שקט.
הוא הרי עישן מהיום שהוא זוכר את עצמו. בין אם זה בא דרך
המקטרת של אביו או המגולגלים של אחיו הגדול ובין אם דרך
הסיגריות הפרטיות שלו, שיום אחד הוא פילח עם חברו מהחפיסה של
האמא, אמממ... של החבר... כך אחת ועוד אחת שנהפכה לשתיים
שהתגלגלו לארבע שתפחו לשש שהתרבו ל... הקיצר, הוא אחת הסיבות
המובהקות להתעשרותן יוצאת הדופן של חברות בסגנון דובק וחבר
מרעיו.
הצרות, במיוחד כשהן נוגעות אליו ישירות, לא באות לבד. וגם הפעם
התלוו אליהן עוד מספר חברות נאמנות.
בנוסף לסרטן הריאות התלוו עוד כמה סרטנים עסיסיים להתנחל אצלו
בגוף, והוא אדם נחמד וחברותי (בגבול מסויים) ומארח לתפארת,
בירך את כולם להכנס, לא שהייתה לו ברירה כלשהי.
הד"ר נאנח, ואפילו הופיע אצלו מה שנדמה לכל אדם נורמלי כדמעה,
בקצה העין השתחררה לה וזלגה מטה. אך הוא, הוא חייך קלות, לחץ
לו את היד בחום ויצא מהמשרד.
הוא לא היה נשוי. גם חברה קבועה כלשהי נעדרה מחייו. כך שניתן
לומר בודאות יתרה שהוא היה אחד מהבודדים המתהלכים ברחובות
העיר, אלה שיושבים לבד בפאב ושותים את אותה הבירה שוב ושוב,
מריצים דחקות עם המוזג.
אך משום מה דווקא ביום הזה, יום שבו היה אמור כל עולמו הדל
להחרב עליו, הוא היה במצב רוח מצוין, יותר מאי פעם.
הוא גמר במחשבתו וסיכם שאת נשמתו מסר חזרה לבורא. שזה פשוט בא
ולקח מה שרצה בלי שאלות מיותרות, כך שאין לו מה להפסיד ובפני
מי להעמיד תירוצים לגבי דבר זה או אחר.
הוא משך את כספו הלא רב שנאגר בבנק ושכר לעצמו את החדר הכי
מפואר ונוצץ שרק יכל למצוא במלון. ומיד אחר כך החליט שלא ישהה
בו ולו שניה בודדה אחת.
אחרי המלון צעד בצעד נחוש למסעדה היקרה והיוקרתית ביותר שהעיר
הזו יכלה להעמיד לרשותו.
הוא התיישב בכסא הנוח והביט בכלי הכסף הנוצצים, עיין בתפריט
והזמין כוס מים. אחריה השאיר טיפ למלצרית הצעירה והמיואשת
שיספיק לה לחודשיים הבאים של שכר הדירה. היא שמחה, בטח שהיא
שמחה! התפוצצה מרוב אושר. קפצה עליו ונישקה אותו וחיבקה אותו
ונישקה אותו שוב בלי סוף.
בבוקר שלמחרת הלך לדואר וביקש מפקיד הקבלה שישלח את הפקס הזה
בשמו.
הפקס שם את פעמיו אל עבר מקום עבודתו והגיע לשם לא באיחור.
"אל מר הופקינס." היה כתוב בקצה העליון מצד ימין. מיס היילי,
מזכירתו של המנהל זה שנים ארוכות, מיהרה בצעד אחיד להעביר את
הדף אל מענו. היא דפקה על הדלת. מבפנים נשמע קולו הסמכותי של
מר הופקינס.
"יבוא!"
היא נכנסה, הנהנה לשלום ומיהרה להתקרב אל שולחנו.
"זה הגיע ממש עכשיו", אמרה.
"ממי, אם אפשר לדעת?" שאל הופקינס.
"מהדואר", ענתה מיס היילי.
"נו טוב, בואי נראה." היא הושיטה לעברו את פיסת הנייר והוא קטף
אותה מידיה והחל לעיין בה בעניין רב.
לא היה שם הרבה, באותיות דפוס גדולות ושחורות על גבי לבן צח
נכתב:
"אלוהים פיטר אותי, היו מה שתרצו."
בתחתית, בצד שמאל התוסף בכתב יד קטן ומרושל:
"בלי שום טיפת כבוד, מארק."
"מה???" ארשת תדהמה מהולה בצחוק קל מיהרה להיפרש על פניו של מר
הופקינס ההמום. הוא האדים במקצת ולא בדיוק ידע איך לאכול את
זה. בדיוק למצב כזה חיכה הלב הנאמן שלו, שהחליט בו במקום לדומם
מנוע.
בצאתו מהדואר חצה את הכביש, הוא לא טרח להביט לצדדים כבעבר, זה
לא עניין אותו יותר. יש לציין שאת נהג המונית ההודי, הסאללי
קאראמה, זה עניין מאוד. מה אתכם, זה היה הדבר היחיד והחשוב
בעיניו באותו הרגע, במיוחד כשהוא דוהר במהירות העולה בכמה וכמה
רמות מעל המותר ברחוב הזה ובכל רחוב שהוא, תחת סכנת השלילה,
הגירוש חזרה לתת היבשת, בלי שום אפשרות להמנע מהמפגש הצפוי.
מארק התעופף לו למרחק רב, לאחריו נחת נחיתה חלקה בלי תקלות. לא
נשמע קול נפץ ולא קולות הזעקה של הפצועים המנסים להמלט על נפשם
מכלי הטייס, שעתה היה דומם כמת.
הסאללי קאראמה התחיל למרר בבכי, והזקנה שישבה מאחור בדרכה אל
ביתה החמים והנעים מיהרה להצטרף אליו. היא קלטה בהבחנה דקה
שתפספס את הפרק המותח הקרוב של "אהבה בשחקים", שם בראיין יגלה
שג'סיקה בוגדת בו עם אחיו למחצה. ג'סיקה מצידה כמובן תגלה
שלחצי הזה אצל מייקל, אחיו של בראיין, אחראית לא אחרת מאשר
מיסס פארקר, שהיא במקרה גם האמא שלה. וג'יסון בכלל מאומץ. רק
אחמד ישאר אותו אחמד, הזר הערבי שאשם בכל.
למחרת צלצל הטלפון בדירה הקטנה והצנועה, בשכר דירה אסטרונומי,
שלו. אחרי מספר צלילי חיוג ענה המשיבון, "הגעתם לבית של מארק,
מארק לא להיות בבית. אתם להיות משאירים הודעה את מארק."
"ביפ!"
"שלום, מדברת אוסנת, המזכירה של ד"ר מאוזנר. אני שמחה לבשר לך
שחלה טעות קלה באבחון מחלתך, וניתנה לך הדיאגנוזה של חולה אחר.
מארק, אתה בריא לגמרי..."
04.06.05
תודה מיוחדת לפלגמט האפל על העצה הטובה. |