החסידות הביטו בתמיהה
על האוטובוס של חלף על פניהן

ואני הבטתי בהם בכמיהה
והתגעגעתי לילדותי האבודה

כשהם קיננו מעל ראשי באלזס הרחוקה

אך הם הזכירו לי מקומות אחרים וזמנים אחרים

בהם הייתי סוהר
בבית העצירים
במקום ההוא הסוער
במקום הלא ראוי לגעגועים ולכמיהה
וכך באמצע הדרך זלגו הדמעות

התערבבו הצחוק ,החיוך
עם הגעגועים והכמיהה לאלזס הרחוקה
לילדותי האבודה

מי מבין נוסעי האוטובוס היה יכול לדעת מה עובר עלי ?
רק אני יכולתי להבין את עצמי.

כמו שאף אחד לא היה יכול לעשות את זה לפני .

3.04.97