האוויר הקר חודר לריאותיי וקורע הכל מבפנים.
יצאתי מהדירה שלנו בכעס.
מחשבות מתרוצצת במוחי, כמו מחול שדים המאיים לפוצץ את ראשי, כל
מחשבה מנסה לגבור על חברתה, רוצה לנצח, להוכיח שהיא הגורם
הטיפשי לריב.
ואני מנסה להירגע, אבל הכאב חותך, מאיים להשתלט, לפצוע.
"איך אני תמיד נסחף", אני חושב לעצמי, "נותן לה לאהוב אותי,
לאהוב אותה".
היא מחבקת, מנשקת, רוצה שיהיה לי טוב, עוטפת בחום, שומרת עליי
ומחייכת אליי, אפילו עכשיו.
אני יודע למה.
אני לא יודע למה.
למי בכלל יש את כל התשובות, אולי סימן מהשמיים יוכל לעזור לי,
לכוון אותי אם ימינה או אם שמאלה.
ואני אוהב,
אוהב מאוד.
לפעמים אני חושב שהלב שלי קטן מלהכיל את כל האהבה שלי אליה,
למרות שהיא אומרת תמיד שיש לי לב גדול.
ועכשיו, אני בכלל כועס, רותח, כי היא הבטיחה, הבטיחה ולא
קיימה.
אני אוהב וכועס ולא מבין איך הלב, הלב שכואב כל כך יכול להכיל
שני רגשות כל כך חזקים, כל כך שונים,
אהבה וכעס.
אני הולך מהר ברחוב, לא מסתכל, לא רואה, רק רוצה להגיע.
להגיע? לאן?
והם אמרו שהכל יסתדר, "לא לדאוג", הם אמרו, "אתם חזקים, אתם
צעירים".
ושוב אני נזכר איך היא הבטיחה, הבטיחה ולא קיימה.
אני כועס עליה, וכשאגיע אומר לה הכל, אומר את כל שעל ליבי,
ושזה לא עובר, והזמן לא משפר את ההרגשה כמו שכולם הבטיחו.
אני יודע שהיא עדיין אוהבת אותי, אבל את דבריי אני חייב
להוציא.
הנה אני מגיע, פותח את השער והיא למולי, אני מכניס את ידי
לכיסי ומתכונן לנאום.
בתוך כיסי אני נתקל בנייר, מוציא אותו לאט ופותח את הקפלים.
והנה בכתב ידה אני רואה את השורות " תזכור שלעד אותך אוהב, אתה
היית היחידי בחיי.
אני יודעת שאני ברת מזל. למרות המחלה הנוראה, היתה לי זכות
לחיות לצידך".
ואני כבר לא כועס, רק אוהב. מרים את ראשי רואה את פלטת השיש
הקרה ונזכר.