מחזיקה את ההגה. כמה פעמים הסתכלתי עליו, בכל השתיקות השקטות
והרועמות שלנו - השתיקות האלו היו הדרך שבה תקשרנו הכי טוב -
ועל היד שלה מסובבת אותו ימינה ושמאלה, שוב פעם ימינה. אלה היו
המקרים היחידים שלא רציתי להסתכל עליה. ידעתי שאיך שאביט בה
בעיניים החומות והגדולות שלה האלה, הכול יישכח, אני אחדל לכעוס
ולהיות עצבני, ודווקא רציתי לכעוס, ממש רציתי. לפעמים היא כל
כך עצבנה אותי, רציתי פשוט לשבור לה את הפרצוף היפה הזה שלה,
אבל אף פעם לא נגעתי בה בצורה כזאת, אפילו כשהיא ביקשה ממני.
בנסיעות מהסוג הזה הפכתי את ההסתכלות על ההגה שלה למנהג,
לאומנות. הייתי יכול לשקוע בו דקות ארוכות, הכרתי בו כל קמט,
כל קרע. הפעם זה דווקא לא היה מסוג הנסיעות האלה, אני סתם
הסתכלתי עליו לשנייה. כן, הוא עדיין מכוסה בכיסוי הישן, ההיפי
הזה עם הסמל של Peace שפעם מצאנו בחיפושית נטושה על החוף. יש
לה קטע לשמור על חפצים או אנשים, לא לזרוק.

הימים ההם... אלה היו ימים אחרים, כשעוד יכולנו לראות כוכבים
בשמיים או לפחות היינו מסתכלים למעלה בניסיון. אם היינו חוזרים
לאותה תקופה אני נשבע שהייתי עושה דברים אחרת, הייתי מנסה
לשנות את הנתיב להמון דברים, מנסה לחסוך ממך את הסבל המיותר
הזה, לא הייתי נותן לדברים להידרדר ככה וליפול.

עושה רושם שהאגודל שלך מנסה להתחבר לתופים שבשיר.
כשזה קשור אליך אני לא מפספס כלום. לפעמים נדמה לי שאני יכול
לראות מחשבות מתרוצצות לך בראש, אשליות מתנפצות וחלומות
נרקמים. ביד השנייה את אוחזת בסיגריה המזוינת שלך.
הרבה זמן כבר שלא ראיתי אותך בלי סיגריה, זה ממש נהיה חלק
מהפרצוף שלך. את אוחזת בה כל כך חזק, חזק יותר מכפי שאחזת בי
מעולם. הפסקתי כבר להעיר לך, לנסות להסביר ולשכנע, גם ככה אני
חושב שהסרטן הוא לא זה שיקבור אותך באדמה, או שייתן לגוף שלך
להירקב לאט או מהר, בדרך אלטרנטיבית זו או אחרת שאת בוודאי
תצייני אותה בצוואה, אותה אחת עם הפרחים בשוליים שאת משכתבת
כבר אולי מגיל 10.

התלתלים שלך... מונחים להם כל כך בטבעיות, אך עם זאת נראים
כאילו איזה מישהו עיצב לך אותם שעות, פשוט שקד והנדס תלתל אחרי
תלתל עד לאותו מצב אופטימלי. המחשוף שלך מלא שדיים מלאים
ויפים. המגף השחור והנוצץ שלך לוחץ על הגז. העיניים החומות
מסתכלות על הדרך, שקועות בה כל כך, כאילו כל פנייה וכל משעול
הולכים לקחת אותך למקום שלא היית בו מעולם, מקום קסום ונפלא.

הצלקת על היד שלך הגלידה די מהר. בעצם, עברו כבר שלוש שנים
בערך, איך הזמן עובר מהר. מביט במראה, כן, יותר קמטים מסביב
לעיניים, זמן זה הדבר היחיד שהודית שאין לך שליטה עליו.
בכל פעם שאני מסתכל על אותה צלקת קטנה היא מזכירה לי כמה הייתי
קרוב לאבד אותך, וכמה את חשובה לקיום הפתטי שלי. אותן שעות מול
מכונת ההנשמה היו כמו נצח, הזדקנתי ב-40 שנה בזמן שהיית תלויה
בין חיים ומוות. רצית לספר לי איך זה היה אבל לא יכולתי
לשמוע.
כמה חשוב לי לשמור אותך קרוב אליי, לאחוז בך חזק, כמו שאת
אוחזת את אחת הסיגריות שלך. רק אחרי זה הבנתי את זה באמת.

מעלה ומורידה ווליום באותו שיר כאילו שאת מנהלת שיחה עם מישהו
לפרקים, אבל לא דיברנו מאז שנכנסנו למכונית וטרקת את הדלת
פעמיים כמו תמיד. הגיע הזמן באמת. מנסה לדבר אתך אבל את לא
שומעת, מנסה להסתכל עלייך אפילו יותר חזק, לפקס את עצמי על
הוורידים, על הפגמים הכי קטנים בעור שלך גם אם קשה למצוא אותם.
את לא שמה לב. פעם הייתי מתעצבן מזה אבל הבנתי שזה לא משהו
אישי, תמיד את מרוכזת במשהו... בנהיגה, בסיגריה, בדרך או סתם
חושבת על עניין. ככה זה כשהיא מרוכזת, אפשר לדבר אתה שעות והיא
לא תשים לב אליך. נוגע לה בברך, למגע היא יותר רגישה. יופי,
הצלחתי להשיג את תשומת הלב שלה.

"יובל, זה נגמר בינינו."
שתקתי. הייתי בהלם, בשוק. היא אמרה לי את זה עשרות פעמים, אבל
הפעם היה משהו שונה. הטון, התזמון, לא יודע מה. ידעתי שזה לא
הזמן המתאים לחיוך קטן או לאיזו מחוות גוף שתיצור אתנחתא, מין
רווח שייתן שינוי מומנטום, בדיחה שתסיח את הדעת ותעביר נושא
מאותו עניין מרכזי. ידעתי שזה לא הזמן לשלוף איזה רעיון
גרוטסקי מהשרוול, לגרום לה לחייך את החיוך הציני שלה, לגרום לה
להיזכר איכשהו כמה היא אוהבת אותי, אבל זה לא היה מתאים אז
פשוט שתקתי והבטתי על כיסוי ההגה, עדיין אותו סמל של Peace.
כשהיא אמרה לי את זה היה שיר ממש מטומטם ברדיו. תמיד חשבתי
שכאשר תהיה לי סצנה כל כך משמעותית בחיים זה יהיה על רקע של
שיר טוב. כוס אמק, תראה על מה אתה חושב - אהבת חייך זרקה אותך,
האישה שאתה אוהב יותר מאת החיים עצמם, והמחשבה המטומטמת הזאת
עוברת לי בראש, אותך, אותך היו צריכים לשים שנתיים במקום הנורא
הזה, לא אותה.
הגענו לבית שלה תוך 10 דקות או שעה...

הייתה מין הרגשה באוויר שהגיע הזמן שלנו להיפרד, איש איש לדרכו
ילך, בלי להוסיף דבר, בלי לחשוב דבר ובלי להרגיש דבר.