פתחתי בקבוק ג'ים בים ומזגתי לכוס תה זולה עשויה זכוכית
שקופה.
הנחתי את הבקבוק והתיישבתי ליד השולחן. החזקתי ביד עט כדורי
פשוט עשוי פלסטיק שקוף, כזה שאפשר לראות את מילוי הדיו - הוא
היה כמעט מלא.
בהיתי בשורות הנייר - חושב מה המילה המתאימה לכתוב ואחרי כמה
שניות שלא עלה בראשי כלום
הורדתי את הכוסית לגרון בלגימה אחת ומזגתי מחדש.
"לא יצא לך כלום עד שלפחות חצי מהבקבוק הזה יגמר. או לפחות ככה
זה עובד אצלי."
הפניתי חצי מבט מעבר הכתף לכיוון דלת החדר וראיתי אותו עומד
שם, נשען על המשקוף, שמנמן ומחוייך. הוא נכנס והתיישב לצד
השולחן על מיטת היחיד שלי. שתיתי את הכוסית השנייה בעצתו
ומזגתי לשנינו מחדש.
"תודה", הוא אמר, משך את הכוס אליו והמשיך. "למטה יש חרא של
וויסקי. היית מצפה שהוא יהיה ממש טוב, אבל הוא לא. אני לא יודע
למה, אבל הוא ממש גרוע וגם לא ממש מרגישים כאילו שותים וויסקי.
מרגישים כאילו לא שותים כלום. כלומר חרא של כלום. כמו לשחק עם
ילדה בת חמש "שעת תה" והיא מוזגת לך כאילו תה בכוס פלסטיק קטנה
דמוית חרסינה ואתה מחזיק את הכוס הפצפונת הזו שהזרת שלך אפילו
לא נכנסת לידית ואתה כאילו שותה את זה כדי שהילדה הקטנה תהיה
מרוצה ואתה אומר לה שזה טעים וגם עושה פרצוף כאילו זה התה
המחורבן הכי טוב ששתית אי פעם ואתה מתכוון לזה כי אתה יודע שאם
לא תתכוון היא תדע שאתה סתם אומר - זה לא פשוט לעבוד על ילדות
קטנות."
הוא הוריד את כוסית הוויסקי בלגימה ממושכת והיה אפשר לראות כמה
הוא נהנה - הראש שלו היה מעט מורם למעלה והצוואר מתוח, הוויסקי
החליק במורד הגרון והיה אפשר לראות את הגרוגרת מאמצת בשמחה את
הנוזל הזהוב.
"זה לא רע. לא רע בכלל", הוא אמר ומזג לעצמו כוסית נוספת.
"אז על מה אתה כותב?" הוא שאל בלי להביט בי או בנייר אלא רק
עמוק לתוך הצבע של הבורבון.
"זה סיפור על איזה אחד ששתה יותר מדי ואחרי שהוא מקיא את הנשמה
ומתפכח קצת הוא מתחיל להסתובב ברחוב, פוגש כל מיני זרים ונכנס
לכל מיני שיחות מוזרות איתם."
"נשמע כמו ערמה של חרא, במיוחד הקטע של ההתפכחות", הוא אמר
ורוקן את מה שהיה בכוס.

חשבתי לשאול אותו או לבקש ממנו עצה על כתיבה, אבל ידעתי שאין
טעם, שהוא רק יגיד שאין מה ללמד על כתיבה ושצריך כישרון ושרק
מסירות והרעבה עצמית לא שווים כלום, לא משנה כמה אתה חושב שיש
בך את מה שזה שאתה חושב שיש. ושעדיף שאמשיך עם השתיה ואוותר על
הכתיבה.
מזגתי לעצמי קצת יותר מחצי כוס בורבון ושתיתי בלגימה אחת
ארוכה. כשסיימתי הנחתי את הכוס בחוזקה על השולחן כאילו אני לא
שולט ביד יותר והיא צנחה מעצמה על השולחן, ניגבתי את הפה עם
היד השניה ונשמתי נשימה ארוכה.
"מישהו כאן אוהב לשתות", הוא אמר כאילו גילה הפתעה נעימה ומזג
לשנינו מחדש.

שתינו עוד כמה כוסות ואז הוצאתי סיגריה מחפיסת הנובלס שהייתה
על השולחן, שמתי בפה והצעתי לו גם, הוא הוציא אחת ושם בפה.
הסתכלתי סביבי אבל לא מצאתי אש. "פאק, אני לא מוצא מצית
מחורבנת. חכה שניה, אני אלך להביא גפרורים מהמטבח."
"אין צורך", הוא אמר והקיש בשתי האצבעות - הסיגריה שהייתה לי
בפה פתאום נדלקה בבערה מהירה ואחידה כאילו השתמשתי במצת של רכב
או מצת מבער. הסתכלתי עליו המום והוא רק חייך ואמר "טריקים של
מתים".
שתינו בשקט כשהוא ממשיך לבחון את החדר ואני בוהה בשורות הנייר
הריקות. ואז הוא הציע
"למה שלא תנסה לכתוב איזה שיר, לפעמים הם יוצאים לך לא רע".
לקחתי לגימה והשארתי את הנוזל בפה שלי לכמה שניות, כאילו מהרהר
על מה שאמר. בלעתי ועניתי "שירים כבר לא נותנים לי תחושת מיצוי
כמו פעם וחוץ מזה את אף אחד לא מעניינת היום שירה." תוך כדי
שדיברתי הוא מילא את הכוסות מחדש (לו הוא שם קצת יותר).
"מי שם זין אם מתעניינים או לא!" הוא אמר והטיח את תחתית הכוס
חזק על השולחן עד שכמה טיפות קפצו מהכוס לשולחן והכתימו כמה
מהדפים שהיו מונחים עליו.
"אם אתה כותב כדי שאנשים יקראו את זה ויאהבו את זה אז עדיף שלא
תכתוב בכלל!"
"כן, קל לך להגיד. חוץ מזה אני לא כותב בשבילם. אני כותב כי
אני כותב. אבל מדי פעם זה נחמד שמישהו קורא אותם, לא?"
"כן, זה אולי נחמד אבל זהו, זה רק נחמד." שתיתי עוד כוסית
וסיננתי בשקט כמעט לעצמי "שילכו להזדיין", אבל הוא שמע ואמר
"בדיוק. שילכו להזדיין!" ואז הרים את הכוס כאילו הוא מרים
כוסית לכבוד זה ושתה הכל. אחר כך לקח את הבקבוק ושפך לכוס את
המעט שנשאר בתוכו - משעין את צוואר הבקבוק על שפת הכוס, לא
מוותר על אף טיפה. ואז הוא נפנף בבקבוק באויר ושאל "יש לך עוד
משהו לשתות?" הוא שאל את זה כאילו הוא לא יכול להמשיך לשבת ככה
ולדבר בלי שהכוסית שלו מלאה.
"אני חושב שכן", אמרתי וקמתי מהר מדי, מה שגרם לי לסחרחורת
קלה. הלכתי למטבח ועל השיש חיכה בקבוק יין אדום זול - מהסוג
שהפקק שלו לא משעם אלא מסתובב ממתכת.

חזרתי לחדר וכשנכנסתי הוא הסתכל עליי במבט צמא. פתחתי את
הבקבוק ומזגתי לשנינו כוסות כמעט מלאות. הוא שתה מהיין והסתכל
על הפקק של הבקבוק שהנחתי על השולחן וציין "אני אוהב שהמכסה
נפתח כמו קוקה-קולה, זה הופך את השתיה לפשוטה יותר, מבלי שצריך
לחפש פותחן מחורבן".
הוא הוציא סיגריה מהחפיסה ואז גם אני ואז שוב כמו קסם הסיגריה
נדלקה. זה לא היה מלהיב כמו בפעם הראשונה אבל עדיין זה היה
נחמד.
"תכתוב על בחורות", הוא זרק לאויר משום מקום.
"בחורות?" שאלתי לא מבין.
"כן, בחורות. אתה יודע, הדבר הקולני הזה שיש לו שיער ושדיים
ותחת וכוס."  
איך שהוא אמר את זה הבחירה של המילים והטון המזלזל גרמו לי
להרגיש קצת סלידה ממנו, ופשוט כדי לסגור את הנושא עניתי "לי
אין שום בחורות."
"ברור שלא", הוא המשיך, "טיפוסים כמוני וכמוך לא מזיינים
בחורות. למעשה אנחנו כמעט לא מזיינים וכשכבר מזיינים מישהי זה
בגלל שהיא רוצה את זה והיא בוחרת בך ולא אתה בה והיא עושה את
זה בגלל שהיא קצת משוגעת או קצת שיכורה או קצת שניהם. עם
השיכורות זה קל - אתה קונה להן כמה משקאות והן שלך וכשהבקבוקים
יתרוקנו הן ייעלמו, כמו חלום. והמשוגעות, אוהו,המשוגעות - אלה
רוצות להזדיין איתך כי הן קראו שיר שלך איפשהו והן כל כך
התרגשו ממנו שהן מרגישות שהן חייבות להוריד את התחתונים
בשבילך. יש להן מיליון סוגים של מצבי רוח, אבל הן אוהבות
להזדיין. אצלי אני חושב שהן היו גם שיכורות וגם קצת משוגעות.
אבל אתה, אתה בטח תמיד גומר עם המשוגעות."
לא עניתי ובמקום זה תפסתי את הבקבוק ביד ושתיתי ממנו את מה
שנשאר, נותן לחלק מהיין לנזול לי מהפה למורד הצוואר. הוא הסתכל
עליי שותה וכשהנחתי את הבקבוק הריק הוא אמר "נהדר, יש לך עוד
משהו לשתות?"
"אהה, אני לא יודע. אני צריך לבדוק", עניתי וקמתי באיטיות
מהכסא, וכשעמדתי בכניסה למטבח נשענתי על המשקוף לכמה שניות כדי
שהחלון, הגז והצלחות המלוכלכות יפסיקו לרקוד סביבי.
ניסיתי לחשוב על איפה לעזאזל יכול להיות לי עוד משהו לשתות,
פתחתי את המקרר והאור הציק לי בעיניים, אך למרות זאת הצלחתי
לראות שהדברים היחידים שיש בו הם כמה ביצים ובקבוק קוקה קולה
עשוי פלסטיק מלא במים מהברז.
טרקתי את הדלת והמנוע שלו התחיל לזמזם. עברתי לחפש בארונות
הכלים, אבל משום מה לא היה בהם שום דבר אלכוהולי לשתות.
פתחתי שוב את המקרר וגיליתי שחוץ מהביצים ובקבוק המים הייתה שם
גבינת קוטג' חצי אכולה וכמה עגבניות מקומטות במיוחד, אחת מהן
הייתה רקובה. סגרתי שוב את דלת המקרר ופתחתי שוב - חשבתי שאולי
גם הפעם יופיעו דברים חדשים, אבל הפעם לא השתנה כלום שם
בפנים.

פתאום בהבזק של שניה, נזכרתי שבסלון, על הטלוויזיה מונח לו
לראווה בקבוק חדש של ערק - זה היה בקבוק המזל שלי (אם בכלל יש
דבר כזה). בקבוק שזכיתי בו בכיתה ט' בדוכן של זריקת חישוקים
ביום העצמאות - אתה משלם עשרה שקלים ומקבל חמישה חישוקים שאותם
אתה מנסה להשחיל על צווארים עירומים של בקבוקי משקאות חריפים.
אני זוכר איך ניסיתי להשחיל את החישוק הראשון בבקבוק
ייגרמייסטר, אבל אז ראיתי שבמרכז מסתתר לו בקבוק של גלן פידיך
12 שנה והחלטתי שאני הולך עליו. כיוונתי את החישוק השני אליו
אבל הוא נחת רחוק מאוד ממנו, השלישי והרביעי היו קרובים אך לא
מספיק, החמישי והאחרון פגע בחלק הקדמי והמובלט של הבקבוק
ואיכשהו נכנס לצוואר של ערק עלית.
כמובן שקצת התבאסתי, אבל תיארתי לעצמי שעדיף ערק על כלום. אף
פעם לא שתיתי ממנו והוא המשיך להתגלגל איתי סגור, אבל עכשיו זו
הייתה הזדמנות טובה לשתות אותו.
חזרתי למטבח והוצאתי קרח מהמקפיא ואת בקבוק המים שהיה במקרר
(גם הפעם לא היה שום דבר חדש בתוך המקרר).
נכנסתי לחדר וראיתי אותו מסתכל מהחלון. בלי להפנות מבט אליי
אמר "היי, יש לך שכנה שנראית לא רע."
"כן, רק חבל שהיא נשואה לגורילה אחת ענקית."
"זה אף פעם לא עצר אותי", אמר בגאווה, "בכלל, הנשים כאן נראות
לא רע, לא רע בכלל. אולי הן הדבר הכי נורמלי במדינה המזורגגת
הזו".
"הן לא, תאמין לי. חוץ מזה מאיפה אתה יודע שהמדינה הזו כל כך
מזורגגת, אהה?"
"האמת היא שאני לא יודע, אבל מדינה חייבת להיות דפוקה אם יש בה
בערך רק שלוש חברות לייצור בירה ואפילו לא מירוץ סוסים אחד."
שמתי קרח בכוסות ומזגתי את הערק.
"מה זה?" הוא שאל ועיקם את הפרצוף.
"זה נקרא ערק!" אמרתי, כאילו מכריז על הבקבוק.
"ערק?!" הוא אמר במבטא האמריקאי שלו ועיקם את הפרצוף עוד יותר
כאילו כל הברה במילה גרמה לו לכאב שיניים.
"כן, ערק. זה אלכוהול שיש לו טעם של אניס, תנסה." הושטתי לו
כוס עם קרח, ערק וקצת מים.
הוא הרים את המשקה לכיוון האור ואז עם האצבע של היד השניה ערבב
אותו. " היי, זה משנה צבע!" אמר בהתלהבות ואז בחש עם האצבע את
המשקה עוד יותר מהר תוך כדי שהוא יוצא בקריאות "וווייי". הוא
הסתכל שוב על המשקה באור שנכנס מהחלון ואז סוף סוף לגם מהמשקה.
"היי, זה לא רע!" הוא אמר, "לא רע בכלל", הוסיף והוריד את
שארית המשקה שהייתה בכוס. אחרי זה הושיט לי את הכוס בזרוע ישרה
ואמר "מזוג לי עוד ממשקה הקסמים הזה בבקשה". גיחכתי והנהנתי עם
הראש ומזגתי לו כוס נוספת של ערק ומים.
שתינו את הערק בלגימות קטנות בלי לומר דבר. הסתכלתי עליו והוא
בהה בכתמים שעל בלטות הרצפה, היה לו מבט עייף שנראה כאילו הוא
מהרהר במשהו חשוב במיוחד. פתאום בקול מונוטוני ושתוי הוא פלט
"אני חייב ללכת". הוא הניח את הכוס על השולחן בזהירות לא ברורה
וקם באיטיות תוך כדי שהוא מנקה לכלוך דמיוני מהמכנסיים שלו ואז
התחיל ללכת לכיוון הדלת. הבטתי בו אבל נשארתי יושב על הכסא
כשהגב נשען על השולחן, עדיין מחזיק בכוס שהיתה ריקה ממשקה אך
צוננת משתי קוביות קרח. "אני אראה אותך שוב?" שאלתי כאילו
באדישות מוחלטת או שאולי בגלל שבאמת לא היה כל כך אכפת לי אבל
גם בגלל שלמדתי לא לפתח ציפיות.
"יכול להיות", הוא ענה בטון אדיש דומה לשלי. "אם אהיה בסביבה
ואם יהיה לך וויסקי, הרבה וויסקי וערק."
"בנזונה שיכור", אמרתי לו בחצי חיוך מרוח.
"תודה", הוא ענה לי וחייך חיוך רחב כאילו קיבל מחמאה גדולה.
"תמשיך לכתוב", הוא אמר והוסיף, "אל תפסיק, גם אם זה נראה לך
חסר תועלת ותמשיך לשתות, לא משנה מה יגידו לך. תכתוב את המילים
בדיוק כמו שהן נועדו להאמר". ואז הוא נעלם כמו ששיכורים מתים
נוהגים להעלם ואני סובבתי את הגוף לכיוון השולחן, מזגתי ערק
וקצת מים והתחלתי לכתוב.