כל חיינו בנויים על זמן, להספיק כמה שיותר בכמה שפחות זמן,
המשמעות של זה, היא שאנחנו רוצים להספיק למצות את החיים עד
הסוף, בלי לבזבז זמן מיותר, וזה נובע מהעובדה שאין אנו יודעים
כמה זמן קצוב לנו.
התוצאה של זה היא, שאנחנו נתמקד בעשייה מרובה, מה שיחרוט אצלנו
יותר זיכרונות, ולבסוף נוכל להסתכל על דברים במחשבה לאחור,
ולהגיד לעצמנו - איך הייתי שמח לעצור את הזמן בנקודה הזאת.
מכאן לא להמשיך, להישאר ככה במונחי זמן של שנים, בלי שהזמן
יזוז באמת. שאני לא אזדקן, ולא אתקדם. פשוט ככה. באותו מצב.
אצלי יש הרבה רגעים בחיים, שהייתי מעדיף לדלג עליהם בלי שיקרו
באמת, אבל יש רגע אחד, שקרה ממש לא מזמן, שבאמת כך הייתי רוצה.
לעצור את הזמן. בלי שיזוז. לא קדימה ולא אחורה.שיישאר פשוט
כך.

זה קרה לי ביום שני, יום חול פשוט, אין שום דבר מיוחד ביום
שני, לא חג, ולא כלום, סתם יום שני רגיל. אבל אני התעוררתי
באותו בוקר בהרגשה שהיום אני הולך לפגוש אותה.
האחת שאני מחכה לה כבר שבועיים, תכננו כבר להיפגש ביום
העצמאות, אבל בגלל עניינים שלא קשורים אלינו, הדבר לא התבצע,
וכך קמתי, בניגוד לימים אחרים, מלא מרץ, התכוננתי מהר מהר,
ויצאתי אל רכבת ישראל. לאחר עיכובים קלים, בסוף נפגשנו. הפכתי
בין רגע לבנאדם הכי מאושר בעולם.לא קורה לי הרבה פעמים שאני
מגיע לפסגה הזאת. בדרך כלל אני מרגיש שאני בנאדם הכי מסכן
בעולם. לא נעים להודות, אבל כל בנאדם מרגיש ככה מתישהו, גם אם
החיים חייכו איליו רוב הזמן, וגם אם זה בנאדם שהחיים גרמו לו
רק סבל.
בכל מקרה, כאשר נפגשנו התחבקנו למשך דקות ארוכות, בעולמה שממנו
היא באה, אסור לה לעשות את זה, אבל זה לא מעניין אותה, אנחנו
כל כך בעניין אחד של השני, שזה ממש לא מפריע לה, עובדה נוספת
שמוכיחה זאת היא שהיא הגיעה במיוחד לת"א ממקום רחוק, בלי
להודיע לאף אחד.

לאחר מכן נסענו לפארק המרכזי בת"א. המקום שרץ אנשים, ואפילו הם
לא הצליחו לקלקל לנו את היום הנפלא, פרסנו לנו שמיכה והתחלנו
להרגיש שוב אחד את השני, באותו הזמן, רציתי לעצור אותו.פשוט
להעמיד את השעון על מקומו על זה שהוא בגד בי עד עכשיו, שכל
הזמן לחץ עליי, פעם אחת, רק פעם אחת, שייתן לי את מנוחתי,
שייתן לי לאבד את תחושת הזמן המעצבנת הזאת. שהשעון ייתקע על
14:00בצהריים, שאנשים לא יזוזו, רק אני והיא, נוכל להמשיך
להיות ביחד. כמובן שזה לא עזר, וגם יום שני ההוא נגמר.לא נורא,
תהייה פגישה הבאה ואז שם, שוב אני אאחל שהזמן ייעצר, ושוב זה
לא ייקרה, ושוב ניפרד בכאב, ושוב נייחל לפגישה מחדש. ממש הכל
דופק כמו שעון.