כשהייתי ילדה קטנה, היה לי קלמר ובו מלא צבעים,
אמא אמרה שאני מוכשרת, מציירת נפלא, שומרת על הקווים..
אז אמא הלכה וקנתה לי את כל הסוגים!
מכל צבעי הקשת!
היו בו ירוק, אדום, כחול, גם אחד כסוף מיוחד, כזה שלא היה לאף
אחד.
זה היה קלמר מפוצץ!
הקלמר עם הכי הרבה צבעים, לכל ילד זה היה מעלה חיוך על
הפנים..

והיה לי גם תיק נשיאה, ששמתי בו הכל
ורק חיכיתי לסוף החופש הגדול, להתחיל בשיעורי הציור בגן.

ואז, הגיע היום הגדול!
הגננת ביקשה מכל הילדים להוציא דפים, צבעים וגם מכחול, ולהתחיל
לצייר.

פתחתי את הקלמר המפוצץ צבעים שלי, זה עם הצבע הירוק, האדום,
הכחול, גם עם הצבע הכסוף המיוחד -
ורק הצבע השחור יוצא לי ביד..
אז הכנסתי אותו חזרה.
שמיים, ים או סירה, צריכים צבעים של יותר שמחה!
הכנסתי שוב את ידי הקטנה,
ושחור בשני גוונים עולה בידי...

ואמא, אמא כל יום הייתה באה לקחת אותי מהגן הבייתה.
ואמא, אמא כל יום הייתה שואלת את הגננת, איך זה שבת קטנה ומלאת
שמחת חיים כמו שלה, מציירת רק בצבעים שחורים.
ואמא, אמא כל יום הייתה הולכת לעבודה בלילה.
ואמא, אמא כל יום הייתה משאירה אותי לבד עם אבא בבית..
ואחרי זה,
אמא כל יום, אבל כל יום, הייתה מתפלאת למה הבת שלה מציירת
בצבעים שחורים..

אבל אל תדאגי אמא, אני לא אצא מהקווים.

11 שנים, 11 שנים של כאב. כאב בלב.
11 שנים שאני מנסה לשלוף צבע אחר מהקלמר המפוצץ צבעים שלי -
זה עם הצבע הירוק, האדום, הכחול, גם עם הצבע הכסוף המיוחד, זה
שאין לאף אחד,
ואני לא מצליחה.

11 שנים שאני חושבת שהייתי צריכה פשוט לקום ולצרוח!
כן, לצרוח!!!
אבל בעצם, אני כבר צורחת.
צורחת מבפנים.

לאט לאט התברר לי, שכל הקלמר המפוצץ צבעים שלי, היה מיותר.
לשיעור ציור הבא הגעתי עם שקית קטנה - ארבעה צבעי שחור
ומכחול.
המורה הייתה כבר דיי מודאגת.. ילדה קטנה שמציירת בשחור שלג?!
זה כבר היה מוגזם. והיא קראה לאמא להראות לה את היצירה.

ואמא הגיעה.
אמא באה והתבוננה:

"הקווים אינם ישרים" - כך היא אמרה...

ואני, עדיין עם אותו קלמר, מנסה בכל יום לשלוף צבע אחר.
אולי זה יקרה פעם, אני לא אוותר.