קפצתי לבריכה. קפיצת ראש יפה שכזאת. כמעט כמו גרג לוגניס בימיו
הגדולים, בלי האיידס.
בכל דבר שאני עושה אני נותן לעצמי מחמאות. זה כיף. הספקתי
לשמוע מישהו צועק, זה נמוך מדי.
ואז התמונה נכנסה לי לראש. אני לא מאמין שקפצתי לעומק של מטר.
איזה טיפש אני.
נתקעתי בקרקע. זה היה כואב. סתם, אני בכלל לא זוכר איך זה היה
כי ישר איבדתי את ההכרה. תאמינו לי, תמיד חשבתי, איזה מטומטם
יקפוץ למים רדודים ובשביל מה כל האזהרות האלה שאסור לקפוץ.
הנה, אני המטומטם. אני שונא להיות הטיפש, למעשה אני שונא את כל
הטיפשים בגלל שתמיד נראה לי שהם משחקים אותה. ת'אמת, אני לא
מבין איך מישהו יכול להיות טיפש.
ניסיתי לשכנע את עצמי שיש דבר כזה אנשים טיפשים מהיוולדם, אבל
פשוט קשה לי להאמין בזה. קשה לי להאמין שמישהו לא יכול להבין
משהו מסוים. הוא פשוט לא רוצה, זה מה שאני חושב.
אף פעם לא איבדתי את ההכרה. אני חושב שאני בהכרה יותר מדי. אני
מכיר הרבה דברים, יותר מדי. וכל מיני פרטים לא חשובים. זה מה
שמטריד אותי, מה אני אעשה עם כל הידע כללי הזה, זה שווה משהו?
לא ראיתי מישהו שעשה קריירה מטריוויה. מדי פעם אפשר לזכות
באיזה "מיליונר" או "כספת", אבל זה לא מספיק.
חושך פה, חושך חושך, לא חושך של לילה, או של חדר ילדים עם
מפלצת בארון, חושך שחור. קרבתי את היד לפרצוף. לא ראיתי אותה.
שמעתי זמזום ושמתי את הידיים על האוזניים. לא, זה לא בתוך הראש
שלי. זה בא מהמקום הזה. פתאום, נפתחו האורות. החדר היה לבן,
לובן מוגזם. בתקרה היו תקועים שני פסי ניאון שאין סיכוי שהיו
מצליחים להאיר בכזה אור. אני שכבתי על מיטה במרכז החדר. חדר
בית חולים לא אמור להיראות ככה, אמרתי לעצמי מאחר שהייתי בטוח
שזה בית חולים וחשבתי שזה הגיוני אחרי תקרית הבריכה.
"אחות!" צעקתי וחיכיתי.
התבוננתי בחדר. זה חדר מוזר מאוד, חשבתי לעצמי. הוא נראה נקי
איכשהו, טהור. "אחות!" צעקתי שוב והדלת נפתחה.
גבר, בן 30 ומשהו שיערתי, נכנס לחדר וסגר את הדלת מאחוריו. היה
לו מפתח גדול תלוי מהצוואר.
"אתה ג'אד אני מבין", הגבר דיבר מבלי להזיז את עיניו מהדף
שקרא.
"שלום", עניתי בהיסוס קל.
"אני מבין שאתה קפצת לבריכה בגובה מטר. לא חכם." הוא הרים את
עיניו ואמר בלגלוג.
"כן, כן, צחק כמה שאתה רוצה. על דברים כאלה הולכים לגיהינום,
אתה יודע."
"בלתי אפשרי, ילד. אנחנו כבר בגן עדן."
"בטח..." אמרתי, "ואני בטטה ירוקה".
הגבר מחא כף ונהפכתי לבטטה ירוקה עם אף, פה ועיניים. אחרי
שנייה החזיר אותי למצבי הקודם.
"אני אוהב את התרגיל הזה", אמר כשאני עדיין בפה פעור.
אחר כך אמר באיטיות כמו שמדברים אל ילד קטן. " אנחנו, אני
ואתה, בגן עדן כרגע, מחלקת הנפטרים האחרונים ליתר דיוק".
"רגע... אתה אומר שאני מתי בקפיצה הזאת?"
"אני רואה שאפשר לרשום שהגיע עוד חכם."
"אתה צוחק עלי? תסתכל עליך, מה אתה בכלל? האחות של המקום
הזה?"
"מלאך ליתר דיוק".
"ומה עם ה..." אמרתי ועשיתי תנועות של כנפיים עם הידיים.
"הורדנו אותן לפני שנים כשעשינו סקר קהל... מתברר שזה הפחיד
ילדים קטנים... וזה גם לא היה שימושי מאוד ודי מפריע לומר את
האמת."
"אוקיי.  אז איך הגעתי דווקא לפה?"
"אתה מופתע. כנראה שעשית יותר מעשים טובים מרעים..."
"אתם באמת עובדים לפי הקטע הזה? של המאזניים והטוב ורע ומה
שוקל יותר..." ועשיתי עם הידיים תנועת מאזניים שנראתה קצת דומה
לתנועת הכנפיים שלי.
"כבר עברנו למאזניים דיגיטליות אבל זה אותו רעיון..."
"ומה עם האנשים האחרים?"
"אה, הגיהינום לא כזה רע. ההבדל היחיד הוא באיכות האנשים
והמזון."
"המזון?" שאלתי.
"תאריך התפוגה? המספרים השחורים שעל כל מוצר? ההבדל בין שם לפה
הוא שפה אנחנו פותחים אותם לפני התאריך ושם אחרי."
"תאריך התפוגה?" שאלתי, "זה הכל?"
"ובכן, נסה אתה לתפקד כשיש לך קלקול קיבה תמידי".
השתתקנו.
"טוב, קום מהמיטה, יש לנו עוד הרבה בירוקרטיה לעבור. קוראים לי
גברי ואני אהיה המלאך המדריך שלך פה בבקו"ם."

אני וגברי יצאנו. לצידנו ניצבו חדרים אינספור ומכולם יצאו מלאך
ובנאדם.
"איפה הבנות? אני מקווה שיש בנות שם."
"אל תדאג. רק פה לבנות יש חלק נפרד. עניני פרטיות." הוא ענה
לי. שמתי לב שאני ערום. איכשהו זה לא הפריע לי.
גברי הוביל אותי אל דלת עץ גדולה. הוא פתח אותה עם המפתח
הגדול.
נגלה לעיני תור אינסופי של אנשים ולצידם מלאך. לבנים, שחורים,
סינים, ילדים, זקנים. כולם.
ולכל המלאכים היה מפתח גדול תלוי מהצוואר.
"מה הקטע של המפתח?" שאלתי בעודנו נכנסים אל התור.
"אתה תמיד שואל כל כך הרבה שאלות? המפתח מחוץ לתחום."
"בסדר..." עניתי, "אז למה התור הזה?"
"בירוקרטיה. לראות שאתה זה אתה ושלא עשינו טעות."
"זה קרה לכם כבר?"
"טעות? לפעמים. על מוות קליני שמעת?" הסביר גברי והמשיך, "כל
האנשים שאמרו שהם ראו משהו ולא יכולים ממש להסביר מה זה? זה
בגלל מה שאנחנו נותנים להם. כדור כזה , שקוף. אבל זה קורה רק
לעתים רחוקות."

גברי סיים את דבריו בדיוק כשהגענו לדלפק. אשה מלאכית קיבלה את
פנינו.
"התור היה אינסופי... איך הגענו כל כך מהר..." שאלתי בסקרנות.
"זה גן עדן חמודי, אין דבר כזה תור", המלאכית ענתה לי ברוגע
אלוהי.
הסתכלתי אחורה וראיתי שאין אף אחד מאחורינו. גברי הושיט לה את
המפתח. היא הכניסה אותו למין חריץ בדלפק.
"תן לי את האצבע שלך", היא ביקשה ואני ביצעתי.
היא לקחה את ידי והכניסה אותה אל החריץ שאליו היא הכניסה את
המפתח ושהספיק להשתנות בגודלו כדי שיתאים בדיוק לאצבע. הרגשתי
צביטה קטנה.
"זהו ילד", אמר גברי, "אתה בגן עדן. קיבלת את החותמת. אצבע
אלוהים."
חייכתי. אבל מיד נזכרתי שאני לבד פה. מה עם המשפחה? חברים?
נהייתי שוב עצוב.
"עכשיו עוד כמה שאלות, אם אפשר", אמרה המלאכית.
"צמחוני?"
"לא."
"כשר?"
"לא."
"בסדר, גברי, אתה יכול להעביר אותו."
"תודה", אמרתי, אבל היא כבר לא הייתה שם.
אני וגברי עמדנו שוב ליד דלת עץ מהגוני גדולה ומעליה כתוב בשלט
ניאון מואר בלבן, "גן עדן".
"עכשיו רק צריך להלביש אותך. תושיט את הידיים". גברי מחא שוב
כף ומיד הונחו על ידי תחתונים, חולצה קצרה ומכנסיים. על החולצה
היה כתוב "גן עדן" בגדול, ומתחת לזה הכיתוב "just do it" ולידו
הסימן המוכר של נייק.
"היי, מה אני יכול להגיד לך", הוא אמר, "אפילו אלוהים צריך
ספונסר".
הוא המשיך. "אתה מוכן, ילד? זהו פרק חדש בחיים שלך."
"תודה גברי, על הכל".
"אל תדאג, אני צופה שתהיה עמית שלי עוד מעט, אתה בנאדם טוב.
ופה, לבני אדם טובים יש תגמול".
גברי הושיט לי את המפתח.
"החזק אותו, זהו הכרטיס שלך לאושר. עכשיו תכניס אותו לחריץ."
השחלתי את המפתח אל תוך החריץ והדלת נפתחה בתרועת חצוצרות.
הסתכלתי הצידה, גברי כבר הלך.
צעדתי פנימה בהיסוס. מלצרית יפה הושיטה לי כוס נקטר אפרסקים
קר.
בצד ימין, איינשטיין והמינגווי שיחקו שח, ובצד שמאל, גאנדי
ואיזה ילד אפריקני שיחקו משחק פלייסטיישן סוער של פיפ"א 2005.
חייכתי.
ידעתי שהמשפחה שלי תגיע לפה, וגם החברים. ושמחתי כשהבנתי
שהמאמץ שלנו להיות בני אדם טובים באמת משתלם, למרות שלא האמנתי
בזה. אז הלכתי הצידה והתיישבתי על כורסא. הכורסא הנוחה ביותר
שישבתי עליה מעולם.
וחיכיתי.