אני כאן, יושב ליד מיטת בית-החולים הריקה ולא מסוגל לזוז. ההלם
שהיכה בי מתאדה לאט לאט אבל עדיין, נורא קשה להאמין ש... די!
לא היה ולא יהיה! הרי את ביקשת שאהיה שמח ושלא אבכה בגללך,
סליחה, אבל יש דברים שאדם אינו מסוגל לבצע. אני נזכר איך ישבנו
בשדה החמניות מיד אחרי שסיימנו לקטוף זרעים והשמיים הכחולים
השתלבו נהדר עם אור השמש ועם עלי החמניות הצהובים והם התאימו
עצמם ליופי אין-סופי של פניך כפי שאני התאמתי עצמי אליך ואת
אלי. זוכרת איך התחלנו לזרוק אותם אחד על השניה? או, כמה שאת
צחקת, כמו ילדה מטורפת כמעט, כמה שאני מתגעגע לאותו הצחוק...
מה לא הייתי עושה בכדי לראות אותך צוחקת בזה הרגע...

נראה לי כאילו לא רחוקה היא הפעם בה ישבנו במרפסת של חדר המלון
וצפינו בנופה המרהיב של פריז. לא אשכח לעולם את היופי של
השקיעה כשהיא משתלבת לה אל האופק. אז קיבלת את פניו של הדוור
שהביא עימו חבילה חומה ומרופטת. ניכר על מרקמה שהיא ישנה.
כשפתחת אותה וגילית את מכתביו הישנים של אביך, מכתבי האהבה
שכתב לאימך ממש לפני שנהרג במלחמה. סלחי לי על כך שלא קיימתי
את הבטחתי לכתוב לך מכתבי אהבה כמותם אבל לא השארת בידי מספיק
זמן בכדי לעשות זאת. לא יעזוב אותי מראך כשאת בוכה באותו הערב
כאילו נזכרת בדיוק איך הייתה אימך יושבת ליד האח ומקריאה לך את
המכתבים לפני השינה בשנות התבגרותך, כאילו את יודעת שבכל מילה
שהיא קראה היא הזילה עוד דמעה אל תוך הניירות, כאילו את חשה
באותן הדמעות למרות שמזמן אינן שם. למה אינך מרשה לי לבכות
כמוך באותו ערב על המרפסת? מדוע את הזכות הזאת את שומרת רק לך?


לפני שלוש שעות, כשישבנו אני ואת בחדרך בבית-החולים, פניך היו
כל כך יפות, את לא נתת לעיגולי העייפות והכאב לעצור אותך
מלהיות היפה בנשים. באותה העת שאלת אותי, בין קירות האבן
הצבועים בכחול בהיר והחוצצים האפורים בין המיטות, את אחת
השאלות הכי קשות שנשאלתי בכל ימי חיי.
"איך היית מתאר את החיים שלך בחמש מילים?" שאלת והשארת אותי
הוגה למספר שניות. "שאלה נחמדה... אבל קשה... אני חושב שבחמש
מילים הייתי אומר: תמיד יכול להיות יותר טוב." עצרתי לרגע בכדי
לראות לפי הבעת פניך מה דעתך על תשובתי ולאחר שראיתי שאת לא
בדיוק לצידי הוספתי, "אבל אולי לא... אני לא בטוח, איך את היית
מתארת את שלך?" "אני? אני לא יכולה להסתפק בחמש מילים בלבד, כי
הרי אנו אומרים מאות מיליארדי מילים בזמן חיינו, אם לא יותר,
איך אפשר לקחת את כל שאמרנו ושמענו וראינו ולהכניס את זה לתוך
משפט בן חמש מילים בלבד? אני בכל מקרה, אינני מסוגלת בשום אופן
לנהוג כך." המום ככל שאהיה הייתי חייב לברר. "אם כן, מדוע
העלית את השאלה אם אינך מאמינה בבסיס שלה?" "אני לא יודעת,
אולי סיקרן אותי נורא לדעת איך אתה רואה את חייך... ואולי רק
רציתי לראות אם אתה כמוני..." אמרת והבעת התהיה שהייתה על פניך
שינתה עצמה לחיוך רחב וכל הבלבול והכעס המזערי שהיה בי נעלמו
כלא היו עם אותה מתיחת שפתיים גדולה שהיית עוטה על פניך בכל
פעם שהעלית בי ספק כלשהו.
אחרי השיחה הזאת נרדמת ואני הרהרתי לי על אותה השאלה, על
התשובה שנתתי לך ועל התשובה שאת נתת לי ופתאום הבנתי שאת החיים
שלנו ניתן לתמצת עד כדי כך רק כאשר הם באים אל סופם, אז מדוע
את לא היית מסוגלת? האם זה בגלל שסירבת להאמין שסופם קרב? או
שמה רצית להעניק להם את כבודם הראוי גם לקראת הסוף המר? איך
יכול להיות שאני הצלחתי ליצור לי תמצות שאני מוצא אותי למושלם
בשבילי, "תמיד יכול להיות יותר טוב"? כן כן, אלא הם חיי שלי,
כי בתור הפרפקציוניסט שאני, כל דבר שנמצא לו בעולמי יכול
להשתפר בדרך זו או אחרת. היית יכולה לא להיות חולה ולהיצמד
לצידי עד שנגיע שנינו לעת זקנה, להתפתח איתי ולא למות כך בגיל
16 כשיש לך עוד כל כך הרבה לחוות ולחיות. אני יכולתי להיות חכם
יותר, ולספק את צרכיך יותר, להעניק לך הרבה יותר אהבה ולחזק
אותך כשהיית צריכה. הייתי יכול לא לפגוע בך או לעזוב הרבה לפני
שאפגע.
אם היית כאן, את בוודאי היית אומרת שאני מטורף אם אני מתחרט
חלקית על כל רגע בחיי, היית אומרת לי להודות על כל שניה שיש לי
לחיות ולא רק להודות אלא לחיות ולמצות את כל הטוב שרק קיים
בעולם הזה, וגם לחיות ולהתגבר על כל מה שרע. תמיד ידעתי שאת
חכמה ומלאת תובנה שנדירה יחסית לגילנו ואת לא כמו כולם, את גם
פועלת לפי האמונות שאת מרעיפה על העולם שלך. תראי אותי עוד
מדבר אליך כאילו את כאן... האם את שומעת אותי??? לא נורא גם אם
לא, אוהב אותך עד סוף ימי ומעבר לכך. תסלחי לי, אהובתי, אבל
אני אינני מסוגל לעצור את הדמעות, הן כאילו פועלות לפי מדחף
שנשלט עלידי איזור מבודד ועצמאי בגוף שלי, אני באמת חסר
שליטה.

טוב, עלי להיות חזק, בשבילך ואולי בעיקר בשבילי. העיקרון הוא
שעלי להיות חזק! מה שבטוח בכל הסיפור הוא שברגע זה, הכל יכול
להיות יותר טוב.