את מצטנפת וספונה כל השבת בדלת אמותיך. אז מדוע שלא תתני לעצמך
דרור ותשימי פעמייך לעבר חוף הים. שם, על החול הזהוב והרך לא
רחוק מהמים, תשכרי לך מיטת שיזוף מפנקת, ותשכבי לך בתנוחה
הדוניסטית מתחת לאיזו שמשיה רחבה שתסוכך עלייך מפני קרני השמש
היוקדות.
מדי פעם תואילי לקום ממקום מרבצך כדי לצנן מעט את גופך, ומספיק
שתפסעי צעדים ספורים אל עבר קו המים על מנת שתחושי את רכות
אדוות החוף הענוגות הנשברות בהכנעה לרגלייך ולוטפות אותן. את
תיוותרי שם עומדת במלוא הדרך, בוהה רגעים ארוכים בקו האופק
האינסופי. אז תדמי יותר מכל לאותה וונוס העולה מבין קצף גלי
הים על גבי צדפה. והמציל החרמן יעמוד דרוך בסוכתו וילגום כל
תנועה שלך בשקיקה, כמו מבקש לחדור מבעד לקליפות אל תוך הווייתך
ולהעתיקה בשלמותה היישר אל מוחו הקודח.  
וכשתשובי למקום מרבצך תבלעי בפעם השלישית את "על העיוורון" של
סראמגו שהבאת איתך מהבית, בשעה שעשרות עיניים רעבות יטרפו את
גופך במבטים פולשניים.
וכשתרצי לרענן קמעה את גרונך, תפנקי את עצמך באיזה אבטיח קר,
מתוק ועסיסי שיוגש לך לצד גבינה בולגרית. ואת תסמני בידך למלצר
בנונשלנטיות שכזו, תוך השמעת אצבע צרדה, והוא מייד יסב לעברך
ויקבל את הזמנתך.
והיה אם האבטיח לא יהיה חלילה צונן דיו, את תבקשי לממש את
זכותך לקבל תמורה ההולמת את ציפיותיך הקפדניות. את תקראי שוב
לאותו מלצר, והוא חיש יסור לעברך בארשת פנים נסוכת דאגה, ואת
תזעיפי פניך ותליני, ותעמדי על שלך באסרטיביות מופגנת. והוא
ירכין פניו וירצין, ויתנצל בקול רפה וימהר לרצות אותך באבטיח
משופר.
בעוד שאת חורצת בפלח האבטיח ומתמוגגת מכל ביס, את תעיפי מבט
לעבר שעונך ולפתע תיזכרי שקבעתם לחמש וזמנך דוחק ואת עוד עלולה
לאחר את הפגישה.
את תארזי בחיפזון את חפציך הפזורים על החול ותמהרי לשוב אל
מעונך.
ושם על שביל הכניסה לביתך תגלי לתדהמתך שטיח אדום הפרוש
לתפארת.
על דלת הכניסה יתנוסס שלט גדול מימדים שעליו יהיה כתוב באותיות
של קידוש לבנה ובצבעים זוהרים.

                      ברוכה הבאה הוד מעלתה

ואת תשפשפי את עינייך ותתקשי להאמין שאינך הוזה או חולמת
חלום.