נסענו את ואני
וכול הדרך היתה שתיקה
שאת הנחת את היד על אדן החלון
הנהג נראה מאושר
אני הבטתי בו דרך המראה
ברדיו דיווחו על צמיחה כלכלית
רק לי זה נראה מוזר
וטרמינל אחד היה שם באופק
חיכה שאעצור את המונית ואכנס אליו
מילים ספורות היו משנות הכל
כך חשבתי, כך את מבינה
ורק הנהג הסתכל בחשש
אולי זה מאוחר
בצד הפגינו כול מיני אנשים
לא מצאנו את עצמנו בתוכם
מי רוצה עולם טוב יותר לחיות
אם אנחנו מתים כול דקה
ויש שפיות לא ברורה
ויש עצב שלא מסתבך
ואני חייכתי אלייך חיוך של ילד קטן
זו אשמה, או שאין על מה לדבר
ואם תרצי אותי עכשיו
אני אפתח במטח יריות
רציתי כבר להיכנס
אל טרמינל אחד
לבקש מהדיילת סליחה, ולעלות לשתות בטרקלין
ככה זה שנכבים הימים, ככה זה שנכבים מבפנים
הנהג עכשיו היה מאושר
שלא הצלחנו לחייך, לא הצלחנו להביט לשנייה
הסתכלנו על עצמנו כמו שני ילדים,
שלא מבינים איך ההשתקפות גדולה מאיתנו
ליטפתי את כף ידך
והוא עצר לי, טרמינל אחד
הוא מיהר לצאת מהמונית
זרק את המזוודות על הרצפה
רצה לזרוק אותי במהרה
חייכתי חיוך מאולץ, ידעת שאין בו שמץ אמת
זאת לא שמחה, זה עצב מנחם
ואת לא ידעת למה את צריכה את זה
יצאתי מהמונית
אנשים נכנסו במהירות
והבניין של טרמינל אחד
הזכיר לי יותר חדר מבצעים
שני חיילים שמרו
שאף אחד לא יילך לאיבוד
עכשיו זה תור געגועים
אחר כך זה תור הסליחה
אני מזמין את עצמי להיכנס
דיילת מחכה בפינה
ואת עכשיו במונית
מספרת לו
כמה זה עלה.