הייתי רוצה ש... אולי... מישהו יסכים... רק קצת... לכמה
דקות... לכבות את האורות... כן, את האורות, האורות של הערים.
לפעמים, הם מאוד מפריעים לי. כבר אין יותר חושך פתוח. רק חושך
סגור, של החדר המחניק. וגם אין כוכבים. זה מה שבאמת מפריע לי.
אדם תמים יוצא החוצה "בחצות הלילה, עם צאת הכוכבים". יוצא,
ושוכב על הדשא. סתם שוכב לו ומסתכל בשמים. ופתאום, הוא שם לב
שמשהו חסר.
המשהו הזה הוא הכוכבים. אם איזה אלוהים היה אומר עכשיו לאברהם
כלשהו "ארבה את זרעך ככוכבי השמים" (בראשית, כ"ב, פס' י"ז),
האברהם הזה היה צוחק לו בפנים. ובצדק. הייתי רוצה... מדי
פעם... בלי לנסוע ארבע שעות... לראות כוכבים "כחול אשר על שפת
הים", להתפעל מהאינסופיות שבחשכה המוארת באור הכוכבים, לא
ב"הילתן" הצהובה של הערים, שלא מסכימות... רק מדי פעם... לכמה
דקות... לכבות את האורות.



נכתב בלילה שבין ה-8 ל-9
במאי 2003,
עוד לילה נטול כוכבים.