קמתי בבוקר עם זעה קרה על מצחי.  חלמתי סיוט.  בסיוט אלוהים
היה אבא שלי, והוא חילק לי ולאחים שלי ספרי קודש עם השמות שלנו
חרוטים עליהם, רק שעל הספר שלי היה חרוט חוטא במקום השם שלי,
וכל הילדים בישיבה צחקו עלי.  ואז ברחתי משם, והלכתי
לבית-הכנסת, אבל זה היה סגור, והרבי יחזקאל היה שם בחוץ,
מכנסיו מופשלים.  הוא אונן לפני, דורש שאקח את זרעו בפי, פן
ירבץ עליו חטא.  ואני, כמו אז, כמו בפעם הראשונה כשהייתי אצלו
ולמדתי לבר-מצווה, הסכמתי.  אני עדיין זוכר את הטעם, המלוח
הזה, הסמיך שדווקא בחלום הזה חזר אלי, אמיתי להחליא.  ואני
זוכר את ידו הכבדה על ראשי, ספק מלטפת ספק מכה, על החטא ספק
שלי ספק שלו.
קמתי בבוקר שטוף זעה קרה, עדיין אבוד במבוך חלומותיי שלי.
חלמתי על יהושוע, עם שיערו הרך ופניו העדינות, וידיו המהססות
בחושך של חדר השינה בישיבה.  זכרתי את שפתיו, את עדינותו, ולא
שאלתי למה, לא אמרתי מילה אפילו לא כשהוא נלקח ממני אז.
ובחלום הוא חזר, עיניו עדיין נוגות ומחייכות חיוך סודי, חיוך
שאמר את כל שלא ניתן לי לומר, גם לא כשהכל יצא לאור, והורי
שלחו אותי חזרה לרבי יחזקאל, ללמוד ולהתפלל לסליחה.  והוא הביט
בי בעיניים עצובות, כיודע את עומק האובדן והכאב השקט.
קמתי בבוקר, שיער פני ספוג בזעה קרה.  החדר היה חשוך, שקט,
כאילו אני התעוררתי והעולם הלך לישון.  התעוררתי לבד, אישתי
ודאי עם הילדים, מטפלת בקטנה שעדיין פוחדת לישון לבד.  ולפעמים
גם אני פוחד לישון לבד.
קמתי בבוקר, לקראת חצות, גופי ספוג זעה קרה.  קמתי והלכתי
כהרגלי לאותו מקום בו הסרתי את המסכה, בו חייתי באמת, בו זכיתי
מחדש בעצמי ובגופי ובו טעמתי מהחופש האסור.  לאותו מקום, פארק
מוזנח הקרוי על שם אותו דבר, שלי לעולם לא יהיה.