הוא אמר לי שהוא אוהב אותי. התרגשתי. פכרתי את כפות ידיי.
עצמתי עיניי והשפלתי מבטי. דמעה ניגרה בקצה העין. הרמתי שוב את
ראשי להביט בו, באדם שאוהב אותי יותר מכל. פתחתי את עיניי. הוא
נעלם.
תרתי אחריו במבטי. סרקתי את הדירה. חיפשתי בכל מקום, אך לשוא.
הוא פשוט נעלם. נעלם כלא היה.
רק המשקפיים שהוא ענד נשארו מאחוריו. מצאתי אותן לאחר מכן
שרועות על הריצפה. הן היו ממש מתחת לאפי, אך לא שמתי לב אליהן
בגלל שחיפשתי אותו.
עזבתי את הבית במטרה לחפש אחריו. האדם היחיד שאי פעם אהב אותי
עקב היותי אני.
חיפשתי בבית הוריו. חיפשתי אצל כל חבריו, ובכל המקומות אליהם
הוא נהג ללכת. פירסמתי מודעות,עשיתי הכול, אך שוב לשוא, הוא לא
נמצא.
בכל הזמן הזה שמעתי עליו סיפורים. עכשיו כשאני נזכרת בזה אני
מבינה שהרי לא הכרתי אותו טוב כל כך.
כל אדם שביקרתי אותו בחיפושיי, הואיל בטובו לספר לי עליו משהו.
סיפרו כל כך הרבה סיפורים וכולם היו על כמה שהוא היה אדם
מדהים.
הוריו סיפרו לי עד כמה הוא בן למופת. הם סיפרו לי על היותו
תלמיד מצטיין, ועל כך שהוא מאוד חיבב ספרים.
הם סיפרו לי על איך שהוא נהג תכופות להגיד להם שהוא אוהב אותם
מאוד.
רק את המשקפיים שלו הם לא זיהו. לא זיהו ובגלל זה גם לא רצו
לקחת.
החבר הטוב ביותר שלו סיפר לי כמעט את אותו הדבר. הוא סיפר לי
עד כמה הוא היה חבר למופת. הוא גם סיפר לי על אהבתו לכדורסל,
ועל משחקיהם המשותפים.
הוא סיפר לי על איך שגם לו הוא נהג להגיד תכופות עד כמה הוא
אוהב אותו. מוזר. בגלל שגם הוא לא זיהה את המשקפיים שהראיתי
לו.
"והרי הוא אמר לי שהוא מעולם לא הוריד אותן", חשבתי לעצמי.
גם החברה הקודמת שלו סיפרה לי את אותו הדבר, גם השכנים, גם
החברים לכיתה, גם המורים ואפילו (ולזה בטוח לא תאמינו) החתול
שלו.

בתום חודש של סיפורים וחיפושים אחרי האיש שכל כך אהבתי, חזרתי
הביתה.
התיישבתי על הספה בסלון.
. המחשבה היחידה שעברה בראשי הייתה: "מוזר. הוא חילק המון אהבה
והיה כל כך אהוד על כולם אבל על אף כל זאת אף אחד לא זיהה את
המשקפיים שלו."
"ולי הוא אמר שהוא מעולם לא הוריד אותן. הוא גם מעולם לא שיקר
לאיש. ממש מוזר"

לא עלה על ראשי שום דבר אחר לעשות, אז פשוט לקחתי את המשקפיים
וענדתי אותן. הנחתי אותן בעדינות על האף.

ורוד. פתאום הכול נהיה ורוד. זה היה כל כך מפחיד. הרגשתי כל כך
טוב עם עצמי ועם העולם. כל כך הרבה שטף אותי בשניה ההיא שלא
יכולתי לעמוד בזה ולכן הורדתי את המשקפיים במהירות.
אפור. הכול חזר להיות אפור. ואז זה היכה בי.
הוא באמת נעלם.
נעלם והשאיר מאחוריו חור אחד גדול.
חור אחד גדול.....
ומשקפיים.