מה אני אומר?
מה את אומרת?
על מה אנחנו מדברים בכלל?

מה אני עושה?
למה את שותקת?
למה אנחנו רבים בכלל?

למה זה קשה?
קשה להתבטא,
למה המילים נתקעות בגרון?
למה המילים לא נותנות לי לישון?
אין מנוח ואין מרגוע,
ואני רק רוצה ליגוע, בך, שוב.
ואני רק רוצה לשמוח, איתך, שוב.

חדר מנוכר, הרצפה כל כך קרה.
המבט הזר, שמשתקף אלי מין המראה.
שוב זה לא אני,
לא רציתי לך לומר,
את הדברים שאמרתי.

את אומרת לא נורא,
שום דבר לא קרה,
פגעת בי, אך אני סולחת.
מוחה דימעה בידך ונאנחת,
אומרת אני אוהבת כל כך,
אוהבת כל כך אותך וסולחת.

ואני בשאלה,
עד מתי אזכה למחילה?
עד מתי כך אמשיך לפגוע?
עד מתי יהיה לך כוח?
אליי.